זה לא פייר, אלברט: על צירופי מקרים טלוויזיונים
אנשים בטלוויזיה אף פעם לא מתקשרים לפני שהם באים, ואיכשהו כל מי שהם באים לבקר אותו, תמיד נמצא בבית. ידלין לא פראיירית
הפרט היחיד שנחשף בהקשר לדייט (מלבד העובדה שהבחורה אוהבת מאוד אוכמניות, או דבר מה חמוד מעין זה) הוא שעת הפגישה ("איי'ל פיק יו אפ אט סבן") שבה תיאסף הבחורה מאותה נ"צ עלומה, שיש לקוות מאוד שהיא ממורקרת היטב בתסריט.
את המדור הפעם ברצוני להקדיש בדיוק לעניין הזה: לא לדייטים טלקינטיים באופן ספציפי, אלא להתנהגויות טלוויזיוניות המתחזות לנורמטיביות, ועם זאת הן מהוות מדע בדיוני לכל דבר.
לבוא בלי לצלצל: אנשים בטלוויזיה אף פעם לא מתקשרים קודם - הם פשוט באים. אפשר היה לתהות, אולי, שמא הרימו טלפון אבל הוא פשוט נבצר מהפריים - אבל לא: האנשים בדלת תמיד מופתעים לראות אותם.
מעצר בית: מזל גדול, אם כן, שכל האנשים נמצאים תמיד בבית, לא הולכים לשום מקום אף פעם, ולא עובדים, גם בבוקר. במקרה הגרוע הם טוענים שהם "בדיוק בדרך החוצה" - והם משקרים. מנגנון השהיה: ואם בכל זאת אתם דופקים ומצלצלים ואיש לא פותח, פשוט סובו על עקבותיכם;
מבט מזועזע בדלת: מאיזושהי סיבה בלתי ברורה, דפיקה בדלת-התנהגות שבמרבית תרבויות המערב נחשבת כיום לנורמטיבית-נוטה להכניס את כל יושבי הבית להלם, המתבטא בנעיצת מבט המום בצדה הפנימי.
"ותסגור אחריך את הדלת":סגיר נפוץ לוויכוחים טלוויזיוניים, שבמסגרתם עולה האישה לקומה השנייה (אופציונלי: פלוס סל כביסה), כשהיא מותירה את האדם שפמפם את בת אחותה/גילח לה את החשבון/מסרב להכיר בילד, להסתובב בסלון חופשי.
"אנחנו עוד נראה לגבי זה" (וגם: "את משהו, את", "חכי, חכי" ו"הפעם תפסתי אותך, תחיה"): מחשבות זדוניות העוברות כביכול בדעתה של הדמות, ושהיא נוהגת לחזור עליהן בקול רם כאשר היא שרויה בגפה. זרזים פופולריים להערות מסוג זה: איתור דבר מה מרשיע בארונית, האזנה מאחורי המדרגות, וכל סצנה שהייתה אי פעם ב"חשופים".
צעדים דרסטיים המסבירים את עצמם: אנשים בטלוויזיה לעולם לא יכנסו את הקרובים אליהם, יודיעו להם שהחליטו לערוק פרמננטית לניו יורק ואז יתחילו לתכנן את הנסיעה. תחת זאת הם פשוט יארזו בבית וכשמישהו יבוא לבקר אותם בלי להתקשר (ע"ע), יראה אותם אורזים וישאל "מה אתה עושה? ", יודיעו לו שהחליטו לעבור לניו יורק.
התשובה על השאלה "מתי?", אגב, תהיה תמיד, "הלילה. המטוס שלי יוצא ב-(שעה בלילה)", על אף שהם החליטו לעבור יבשת רק היום בשלוש.
כך בדיוק, אגב, גם צפויה הדמות לגלות שבית העסק השכונתי החביב עליה עומד לסגור את שעריו (בגלל קניון): היא פשוט תיכנס יום אחד ותמצא את אלברט מקפל את השלט ("אבל זה לא פייר, אלברט, אני זוכרת שהייתי באה לפה אחרי בית הספר!").
זיכרון קטלני: שכחתם את המשקפיים בסופר? יש לכם משהו לומר לאמא של שון מהכיתה המקבילה? רוצים להתקשר לאגף המיסוי של מנהל המקרקעין? כל מה שצריך זה להרים את השפופרת, ומספר הטלפון כבר ישגר את עצמו אל אצבעותיכם באופן פלאי.
"הלו? הלו? הלו?": אנשים בטלוויזיה, כפי שהתרשמנו עד כה, אינם בהכרח העפרונות המחודדים ביותר בקופסה.
אי לכך אין להתפלא, כשרגעים ארוכים אחרי שהאדם מעברו השני של הקו כבר ניתק ("תשאירי את הכסף על המזח" - ניתוק) ועל פס הקול כבר השתלט צליל ארוך ומתכתי, הם עדיין ממשיכים לנבוח אל השפופרת: "הלו? הלו? הלו? הלו?".
יש לך הודעה: מסיבה כלשהי החבויה מן העין, אישה אינה יכולה לבדוק הודעות במזכירה האלקטרונית בלי להוריד תוך כדי כך את העגילים. הידעת? זו, וזו בלבד, הסיבה שבטלוויזיה עדיין לא עברו לתא קולי.
*לפני כמה שבועות כתבתי כאן על התוכנית "זמן מיסטיקה" ובין היתר ייחסתי לאחד המשתתפים בה אמירה לא מאוד סימפתית כלפי הומואים. לבקשת ערוץ 10 צפיתי שוב בתוכנית, והשתכנעתי שאכן הטעות הייתה שלי: לא הבנתי נכון את כוונתו, ועל כך אני מתנצלת.
נא להמתין לטעינת התגובות
