חדרה של הבת: על "אי של שקט"
סרטו החדש של נני מורטי, הוא המשך כמעט ישיר לסרטו המצליח "חדרו של הבן". רק שהפעם הגיבור הראשי שודרג מפסיכולוג לתחליף לאלוהים
אין ויש קשר בין "חדרו של הבן", זוכה הפרס הגדול של פסטיבל קאן לשנת 2001, לבין "אי של שקט", שהתחרה השנה בפסטיבל ברלין. אין קשר משום שאת הסרט הקודם כתב, ביים מורטי, שאף שיחק בו, ואילו החדש, על פי רב מכר מאת סנדרו ורונזי, הוא בבימוי אנטונלו גרימלדי האלמוני במקצת.
יש קשר הדוק בין הסרטים, משום שמורטי מגלם בשניהם את דמות האב המתאבל, ומשום שהוא זה שהכין גם ל"אי של שקט" את התסריט, על פי מתווה ספרו של ורונזי.
תזכורת: "חדרו של הבן" עקב אחר מורטי, פסיכולוג מבוקש מעיירת החוף אנקונה, כשהוא מתמודד עם האבל הכבד על מות בנו הצעיר. בסרט החדש מגלם מורטי דמות של בכיר ברשת טלוויזיה רומאית, שאשתו מתה לפתע, ומותירה אותו בודד עם ילדה בת עשר, שהוא יעשה הכול כדי לגונן עליה מפני אימי העולם הגדול.
מורטי ואחיו, מעצב ג'ינסים אופנתיים (אלסנדרו גאסמן), משחקים פינג פונג על חוף הים כאשר שתי נשים טובעות זועקות לעזרה. מסביב ניצבים כל מיני חדלי אישים, בני המשפחות של הנשים הטובעות, החוששים להיכנס אל המערבולות ולחלץ מתוכן את יקירותיהן. מורטי ואחיו עושים זאת ללא היסוס, ותוך סיכון ממשי של חייהם. ואיש אינו מודה להם על כך.
בדרכו חזרה לבית הקיט שלו, מבחין מורטי בתנועה חריגה מסביב לווילה. מתברר כי בזמן שהוא הציל את חייה של אישה זרה, החליקה אשתו מהחלון ונשרה אל המדרכה ואל מותה. כל שנותר לו למורטי, לבד ממשרתו היוקרתית, היא בתו קלאודיה (בלו יושימי). עם תום ימי האבל מלווה מורטי את בתו אל שערי בית הספר, ליום הראשון של שנת הלימודים, ומבטיח לה שימתין לה עד הצלצול האחרון. וכך קורה גם ביום השני ובשלישי וברביעי ובכל יתר הימים.
פאק דה עבודה, אומר מורטי ומתנחל על ספסל בגינה שמול בית הספר. מעדיף להמתין לצלצול של ההפסקה הגדולה, כדי לראות את בתו מנופפת לו בידה מחלון כיתתה, מאשר להיטחן במשרד המאובזר שלו.
פאק דה מיזוג חברות, הוא קובע ומתנער מההכרח העסקי להצטרף לדיונים המייגעים שמנהלת רשת השידור המעסיקה אותו עם ענק תקשורת אמריקני, השואף לבלוע אותה. פאק דה העולם וחשובה רק הבת.
אם "חדרו של הבן" התמודד עם סוגיות אנושיות הנובעות מתהליך האבל הפרטי העובר על אב לאחר שחווה מקרוב את קבורת בנו, הרי ש"אי של שקט" עוסק יותר בחרדתו של אב, החושש מפני הבאות, מפני התממשותה של סצנה איומה שכזו.
אם מורטי החילוני המפוכח של "חדרו של הבן" עוד יכול היה לשמוע בסבלנות יחסית את הציווי האלוהי בנוסח: "קח נא את בנך, את יחידך אשר אהבת והעלהו לעולה", הרי מורטי מ"אי של שקט" היה מיד בועט לאלוהים הזה באשכיו, ועוד מוסיף שורה ארוכה של נאצות קולניות.
הטוטאליות של היות האדם אב, והמסקנה הנמהרת כי לשם ביצוע המשימה המקודשת הזאת עליו להפוך על ראשו את כל סולם העדיפויות, היא השיעור הקשה העובר על הדמות שמורטי מגלם ב"אי של שקט". הכניעות האישית אינה לנוכח איזה צו אלוהי, שרירותי ככל שיהיה, כי אם פועל יוצא מההכרעה הפרטית של מי שהחליט להיות אב, או בורא, או משגיח עליון.
ב"חדרו של הבן" מגלם מורטי דמות של פסיכולוג מבוקש, שהכול עולים לרגל לקליניקה שלו, כדי לשטוח בפניו את צפונותיהם, משל היה כומר מוודה. ב"אי של שקט" מתקדם מורטי בסולם הדרגות. כאן הוא בעמדת הקדוש העממי. הוא יושב על הספסל הציבורי במשך שעות ארוכות, ממתין לבתו ובתוך כך מקבל קהל לייעוץ.
אנחנו הרי באיטליה הקתולית, ואין זה מקרה
החיים על הספסל סוערים וגדושי עניין. אנשי הטלוויזיה ממשרדו המיותם מגיעים לחלוק עמו את שיקוליהם העסקיים. בני משפחה מתכנסים על הספסל כדי להקים לחיים מחודשים עימותים וסכסוכי עבר; שכנים ועוברי אורח, כולל כלב גדול וילד הלוקה בתסמונת דאון, מוצאים באיש שעל הספסל מעין מצפן למציאת הצפון האינטימי שלהם.
כל זאת, משום שהדמות של מורטי כמו מצאה לעצמה ייעוד שהחומרנות המוכרת כל כך היא ממנו והלאה - ייעוד ההשגחה על הברוא, משימה שדומה כי בורא עולם כבר מזמן שכח ממנה.
אפשר כמובן להוסיף ולהגג עוד פסקאות מרובות על היבטים מטפיזיים ודתיים נוספים הנגזרים מההחלטה לשבת על ספסל ציבורי, אך דבר אחד אסור לשכוח-"אי של שקט" שובר קופות באיטליה מולדתו לא משום שהוא טורף מחדש את קלפי האלוהות, אלא בגלל סצנת זיון ארוכה המשולבת במהלכו.
נכון, אמונה וכפיפות אל הבורא הם בוודאי נושאים רבי ערך, אך עם כל הכבוד למשמשים בקודש, תנו לנו גם פיסת בשר רוטטת, והלירטות תזרומנה כמים.
הסצנה שבה מתמקדות העיניים באיטליה מוליכה את מורטי החרד לפגישה חוזרת עם האלמונית מתחילת הסרט, ההיא שאת חייה הציל על חוף הים. לאישה זו (איזבלה פרארי) נודע בדרך מקרה כי בעת שהיא נאבקה על חייה בין גלי הים, האפס המתקרא בעלה עמד על החוף ועשה במכנסיים; חשש להצילה, פן יירטבו מכנסיו.
היא מאתרת את פודה חייה, האלמן הטרי מורטי, ובסצנה שכולה ייאוש קיומי, בקשה לגאולה אישית והתרסה בפני חוקי המוות, מקיימים השניים מגע מיני מפורט ונטול מעצורים.
העובדה שגילם המשותף של השחקנים המבצעים את סצנת הסקס הארוכה ארוכה עומד על 99 שנים, רק מגבירה את תוקפה של ההתרסה.
נא להמתין לטעינת התגובות
