אני נמרה: ספר ילדים לדפנה דקל
אל תסתכלו על דפנה דקל כאילו היא פספוס. טוב לה בממלכת הילדים וממילא היא לא סובלת את מה שקורה בתעשייה. ובעיתונות. וברדיו. בגיל 42 היא ממתינה לילד שלישי, מוציאה ספר ילדים ומבשלת ניסיון נוסף למבוגרים ואם שוב לא ילך, אז לא. אולי באמת זה הכול רק ספורט
היא הסיטה את הווילון ועשרות פלאשים הכו בפניה. איתם הכתה ההבנה שהרבה אנשים לא ממש רואים במסע שלה לתחרות הטראש רק ספורט, כמאמר השיר. מבחינתם, מדובר באירוע תרבותי הרה גורל. פתאום הבינה שהשמלה שלה היא החשובה.
"לא האמנתי לכמות הצלמים שבאו לצלם את האיוונט", היא אומרת, 16 שנים אחרי, כשחיוך ציני קטנטן על פניה, "אמרתי לעצמי, 'ראבק, אז תפרו לי שמלה לאירוויזיון'. עמדתי מול סוללת צלמים שהתנפלו אחד על השני ודחפו כדי להשיג את הפריים הנכון של השמלה".
מאותו רגע, במודע או שלא, החלה דקל לקחת אחורה. נכנסה לקונכייה וזלגה לאט ובטוח אל עולם הילדים, שם רדפו אחריה זאטוטים מלאי הערכה ולא גדודי פפראצי רעבים. "הבנתי שאני לא רוצה את זה", היא אומרת. דקל, שבגיל 42 נראית בדיוק כמו בימי ההיסטריה ההיא, מעולם לא חיבבה את ההתעסקות בחיצוניות שלה. כמעט בכל ריאיון שקיימה מאז פרצה לחיינו, היא סירבה להשלים עם העובדה ששופטים אותה על האף הסולד, התלתלים השחורים והמשקל שהשילה לאורך השנים.
ממרום ניסיונה, היא לא ממש מתגעגעת. "לפעמים אני חושבת שאם הייתי נולדת 30 שנה קודם, הייתי מתברגת הרבה יותר נכון בתעשייה. פעם דנו בטקסטים ולא באיזה שעון שיקי ענדה זמרת השנה".
ואם היית נולדת 20 שנה אחרי ומשתתפת היום ב"כוכב נולד", היית שורדת?
"אין מצב. אני חושבת שהם די מסט כנים. לרובם הגדול אין את החוזק הנפשי והם לא מבינים לקראת מה הם באמת הולכים. הם מקבלים נקודת פתיחה מצוינת ועל זה אני מברכת, אבל לפעמים זאת נקודת פתיחה להתרסקות. צריך המון חוסן כדי להסתדר בתוך כל מה שמתרחש היום בסצנה התרבותית. כל מדורי הרכילות, כל עניין הסטיילינג והביגוד. הדברים יצאו לגמרי מפרופורציות".
בשני העשורים האחרונים, מאז פרצה במחזמר "סאלח שבתי", הספיקה דקל להוציא שני תקליטים (ולהיט אחד בשם "הצילו") שנכשלו, לקטוף את המקום השישי באירוויזיון, להנחות את התחרות שהגיעה בהמשך לארץ, להצטלם לשני סרטי קולנוע ("זוהר" וסרט הונגרי), להשתתף בהצגת יחיד בתיאטרונטו ולהגיש את תוכנית הילדים "פלאי קלעים".
היו גם פסטיגלים, מחזות זמר (בין השאר כתבה, הלחינה והפיקה את המחזמר המוערך "שלגיה") וקלטות, והיא גם הפכה לחברתם הטובה של דודידו ומשמש, גיבורי הילדים. על הדרך הביאה לעולם את תומר (12) וסול (4.5) ובימים אלה היא מחכה ללידת בנה השלישי וספר הילדים הראשון שלה: "רק את הכחול" (הוצאת כתר).
מצד אחד מדובר בקילומטרז' מקצו עי מרשים, אבל מצד שני, משהו לא לגמרי נצרב בתודעה הציבורית. היא באה והולכת. מקיימת יחסי אהבה-שנאה עם התעשייה ופועלת על פי סטנדרטים וחוקים משלה. היא יציבה נפשית ברמות שהיו מתסכלות את ורדה רזיאל ז'קונט ונאמנה לאנשים שמקיפים אותה. ובייחוד: אחו, בן זוגה מגיל 17, ושלמה צח, המנהל שלה כבר 20 שנה. השפיות שלה גורמת לפיהוק והיא מודעת לזה.
"אני רואה את הצד הטוב בכל דבר שקורה לי", היא משיבה בפרץ צחוק גדול כשאני מנסה לברר אם שקלה אי פעם להתאבד או שמא היא אוחזת במאהב. "22 שנים של ראיונות ואין פעם אחת שלא מתקשרים אליי אחרי הריאיון ואומרים לי 'יצא יופי, אבל בואי נחפור עוד ונמצא מיץ לכתבה'.
ראבק, זאת אני. לא קשה לי לפעמים? קשה. אני לא בוכה לפעמים? בוכה. מה אני צריכה לעשות כדי שהכתבה תהיה פרובוקטיבית? לדבר על אמא שלי שמתה ועל כמה אני מתגעגעת אליה?". היא עוצרת את המונולוג ומוסיפה, "הניסיון לחפש בכוח שליליות אצל המרואיין מעיד הרבה על התקשורת שלנו היום".
אז בואי נדבר על דברים חיוביים. איך נולד ספר הילדים?
"אחרי הסתכלות ארוכת שנים על הורים וילדים, וכמובן על שני ילדיי. אני רואה הורים שמוציאים על הילדים סכומי כסף מופרזים, קונים מתנות ענקיות, הילד משחק שעה וחצי עם הצעצוע, מניח אותו בצד ובסוף משחק עם הקופסה. זה צורם לי. החלטתי לכתוב ספר על ילד שחוגג יום הולדת וההורים מתלבטים מה לקנות לו, כשהוא בעצם רוצה משהו מאוד צנוע".
איבדנו את הצניעות?
"תסתכל מה קורה עם סצנת ימי ההולדת. הכול הפך להפקות ענק. זה כבר לא נקי. לפעמים נראה לי שההורים עושים את זה בשבילם. מה ילד בן שנתיים מבין מכל ההמולה סביבו?
מה דעתך על סצנת הילדים הבוערת והתחרות המטורפת על כיס ההורים?
"יש דברים יותר טובים ויש פחות", היא מתרגלת דיפלומטיה, "אני פחות מתחברת לשואו גדול בלי בסיס איכותי. לא מספיק לי פאן. צריך גם תוכן, עברית תקנית, ערכים".
מי ראוי לצפייה?
"רינת גבאי נורא מתוקה. אני אוהבת את התכנים שלה".
בנוגע לשאר?
שתיקה.
אז זנחת את המבוגרים?
"לא מדויק. בשנתיים האחרונות התמקדתי רק בדיסק למבוגרים שכתבתי ואת רובו גם הלחנתי. הוצאתי לפני כמה חודשים סינגל ראשון בשם "יומן יקר", ואז החלטתי לעשות פריז עם היציאה שלו, כי הרגשתי שאני לא נהנית. נכנסתי לסיר לחץ של לפני הלידה ולא רציתי שכך זה יהיה. אם חיכיתי כל כך הרבה זמן, אוכל לחכות עד אחרי הלידה".
את חוזרת לזירה מוזיקלית שונה מזו שפעלת בה בשנות ה-90 המוקדמות?
"בהחלט. בגלל זה גם החלטתי להפיק את הדיסק בעצמי. היום לכל בן אדם בחברת תקליטים יש דעה משלו. לא הייתי מוכנה שיביאו אנשים שלחלקם אין בכלל הבנה אמיתית. אני יוצרת. זה כמו שיגידו לצייר לא להשתמש בצבע סגול. אמן מביא פיסה מהנשמה שלו והוא צריך להיות נאמן לה".
גם קולגות מהמחזור שלך, כמו אחינועם ניני ואתי אנקרי, נאמנות לעצמן ושילמו על זה מחיר כשהן נדחקו החוצה מהרדיו.
היא לוקחת נשימה, מעבירה יד על הבטן ההריונית ואומרת: "לא זוכרים לאנשים חסד נעורים. אפילו אהוד מנור ועוזי חיטמן, יוצרים יוצאי דופן, לא זכו להערכה מספקת בחייהם כמו במותם. צדי צרפתי, שהיה מעורב בפרויקטים התרבותיים הכי גדולים במדינה, צריך את 'כוכב נולד' ולהגיד 'ליד' כדי להגיע לתודעה הרחבה. קשה לי לראות את זה מהצד".
בפעם הראשונה היא יוצאת סוף סוף מהשלווה וקולה העדין הופך אסרטיבי. "אריק איינשטיין לא צריך להישפט על ידי ילדים בישיבת פלייליסט בגלגל"צ. הוא צריך להיכנס אוטומטית לרדיו. מגיע להם לקבל את הרמפה הזאת מתוך כבוד".
היית רוצה לקבל יותר כבוד?
"אני לא מתעסקת בי. יותר כואב לי על אחרים. מבחינתי, אני נמרה. כל מה שאני רוצה ומאמינה בו אני מגשימה".
ניסית פעם לחשוב למה הקריירה המוזיקלית למבוגרים לא הצליחה?
"יש כל כך הרבה פרמטרים להצלחה מקצועית, כמו מצב הרוח הלאומי, איזה זמר הוציא דיסק באותה התקופה ומה שודר מול התוכנית שהופעת בה בערב ההשקה. התפרנסתי בכבוד רב מהשירים למבוגרים".
מה היה חלש במוזיקה שלך אז?
"בתקליט הראשון הייתי פחות בשלה ברמת הגשת השירים. השירים היו מבריקים, אבל משהו בשירה היה מאוד בוסרי. לגבי הדיסק השני אין לי מושג. תשמע, אני לא אטומה. ברור שהייתי שמחה בהצלחות גדולות יותר, אבל אני לא שוקעת בדיכאונות. זה בזבוז זמן. אמא שלי חינכה אותי שמותר גם להיכשל".
אולי הבעיה היא חוסר מיקוד?
"מה היה יוצא לי ממיקוד? הייתי קונה דירת גג?".
דירת גג. מניות. מעמד.
"אז מה, הייתי מאושרת יותר?".
ואכן , האושר הגדול של בחייה של דקל הם, כמובן, הילדים. שעליהם היא יכולה לדבר שעות. "הקראתי לסול את הספר בלי לומר לו שאני כתבתי, ולמחרת הוא ביקש שאקריא לו שוב", היא מתמוגגת, "אחרי כמה לילות הוא פתאום קלט את התמונה שלי בגב הכריכה והבין שכתבתי את זה. רק לאחרונה סול התחיל לקלוט מה אני עושה. הלכנו לא מזמן לטייל ופתאום הוא אמר לי 'את דפנה של דודידו, נכון?'. זה היה חמוד.
תומר הגדול קצת פחות אהב את הרעיון שאני חברה של משמש. הוא הרגיש שיש לו תחרות. היו לו גם כל מיני מורות חכמות שטרחו להגיד בכיתה שהוא הבן של".
מאיפה הצורך לעשות ילד בגיל 42?
" השאלה הזאת מזכירה לי שבחודשים האחרונים רוב התגובות שאני מקבלת, לפני 'מזל טוב', זה 'איזה אומץ'. זה צורם לי. מה אומץ בזה? אנשים אומרים לי'עד שהם גדלו ואת יכולה להתחיל לחיות'. הלו, זה החיים. עצוב לי שאנשים מתייחסים לילדים שלהם כמו אל עול. אם הייתי מתחילה מוקדם יותר, אני בטוחה שהיו לי יותר משלושה ילדים. אני לא מלטפת את השירים שלי לפני שאני הולכת לישון, אני מלטפת את הילדים".
נא להמתין לטעינת התגובות
