האביר האפל: קפיטליזם מושחת בכיעורו
כולם אוהבים את האביר האפל? ובכן, שניצר לא. ממש לא. ומי אשם במחדל? ספילברג ולוקאס
האביר האפל. צילום: יח''צ
מיליונים רבים של צרכני מוזיקה קלאסית משוכנעים ש"כרמינה בורנה" מאת קרל אורף הנה פסגת ההבעה המוזיקלית ב-100 השנים האחרונות. זאת, למרות הגסות, הוולגריות והאפקטים הצעקניים שמכילה אורטוריה זו. מיליונים רבים (הרבה יותר) של צרכני סרטים משוכנעים ברגעים אלה ממש ש"האביר האפל" הוא הישג קולנועי מסעיר, שסרטים מעטים מתקרבים אליו. זאת, על אף שהוא מכיל את כל אותן התכונות שמרכיבות את יצירתו הדוחה של אורף.
אפשר ללכת על הדימוי הבא: פיתה כבירת ממדים, שהכל מוזמנים לדחוס לתוכה כל שעולה בידיהם הרעבתניות. חומוס, כדורי פלאפל, גלידת בננה, טחינה לבנונית, מוס שוקולד, סלק, כרוב וצ'יפס נוטף שמן, תות שדה, סביח ואבטיח. ואם אפשר להשחיל פנימה גם זוג סנדלים מגומי, אהלן וסהלן. כך בדיוק נראה התסריט-לא-תסריט שהאחים ג'ונתן וכריסטופר נולאן הכינו לפרק החדש בקורותיו של באטמן מציל כדור הארץ - גוזמה ילדותית נטולת מעצורים.
שני העשורים האחרונים בהוליווד עומדים בסימן של מגמות מקבילות-פשיזציה של התמונה המצטלמת והורדת הסטנדרטים. על המגמה האחת, שהיא צאצא מעוות לרעיונות של שפאר ושותפתו לני ריפנשטאל, ניצחו עבודותיהם של סטיבן ספילברג וג'ורג' לוקאס. גם לאחרת היו אחראים לא אחרים מאשר ספילברג ולוקאס. שני אבות הטומאה, זיהו כבר בשנות ה-70 את הנהייה אל הקודר, הלא אנושי, החי על חרבו - זה לעתים קרובות עוטה על עצמו מדים שחורים בנוסח האס-אס, והצליחו להנחיל זאת לצרכני סרטים בני שבע או שמונה, שהם כיום הדור של הבמאים, המפיקים והתסריטאים של הוליווד.
במשך שנים התמסרו הסרטים מתוצרת הוליווד להטפה שיטתית, ולהפצת הרעיון שארה"ב וערכיה הקפיטליסטיים הנם הבסיס להתקיימותו התקינה של סדר עולמי, ובה בעת תיארו את העולם כישות הכמהה לשלטון רודני. בזמן האחרון, עם התגברות ההבנה שרעיונות אלה הניבו בסופו של דבר את ציר הרשע האמיתי - ג' ורג' בוש/דיק צ'ייני/דונלד רמספלד - מסתמנת נטייה להפנות את כלי הניגוח הפילמאים נגד מוקדי עוצמה אלה. זאת, בלי לנטוש לרגע את התשתית הרעיונית של האג'נדה הקפיטליסטית, שבשמה מדברת תוצרת הוליווד.
"האביר האפל", על מכלול הדימויים הפשטניים שלו - אמאל'ה, למה כה חשוך פה - הוא שיא במגמה זו הרואה במעורבות האמריקנית באפגניסטן ובעיראק כסטיית תקן חמורה מהייעוד האמריקני (אף שמעורבות זו, ממש כמו המלחמה בוויטנאם שקדמה לה, הנה חלק אינטגרלי מהייעוד הגלוי הזה).
בבסיס עלילת "האביר האפל" מצויה קואליציה בין העושר המופלג של הגיבור ברוס ויין (כריסטיאן בייל), לבין היושרה של השוטר הנאמן קומישינר ג'יימס גורדון (גרי אולדמן), המכתירה את התובע המחוזי הרווי דנט (ארון אקהרט) כמשיח המושיע של סדום העכשווית.
במילים אחרות: הכסף הגדול, בעצה אחת עם נציגי המשטרה, הוא שיקבע את זהותו של המנהיג הדתי, שנאמנות האזרחים אליו חייבת להיות בלתי מעורערת. המיליארדר ברוס ויין, שבלילות מחלטר כבאטמן, אינו מרבה לשאול את עצמו מהיכן שאבו הוא ומשפחתו האבודה את הונם האגדי. כל מה שחשוב לו הוא לשמר את הסדר הישן והנעים, לסיים את הפורים-שפיל בניצוחו, כדי שיוכל לשוב לטירתו ולעשות כסף טוב.
נוסף על החטאים האידיאולוגיים הניצבים בבסיס הסרט, לוקה "האביר האפל" גם בצדדים הקולנועיים שלו. אורכו המופרז, חוסר יכולתו של הבמאי נולאן לעצב סצינת סיום קוהרנטית, וההסתמכות המוגזמת על פלבול העיניים וליקוק השפתיים של הית' לדג'ר, הופכים את קונצרט תופי הטאם-טאם הזה ללעיסת מסטיק שאינה נגמרת.
לדג'ר הצעיר הלך לעולמו לפני מספר חודשים, וסרט זה הוא מעין מצבה צעקנית לזכרו. דומה כי מתוך רצון לשמר את עבודתו הקולנועית האחרונה של המנוח, נצמדו עושי "האביר האפל" אל כל הסצינות שבהן הוא הצטלם.
התוצאה הנה הפרה ברורה של איזון פנימי בין הדמויות המובילות את "האביר האפל", ומתן זכות יתר לדמות הג'וקר המרושע בגילומו של לדג'ר, החוזר ללא לאות מול המצלמה על אותם
שטיקים מושכי תשומת לב. מובן שעריכה אובייקטיבית ושקולת דעת הייתה מדללת את החזרות המיותרות הללו וחוסכת דקות של שעמום.
כשנולאן באמת רוצה להיצמד לרגעי שלווה, הוא מפוצץ מכוניות או שורף בתי חולים. ביתר הזמן גואה הרעש המונוטוני שבוקע מהבד, ומזכיר תינוק בלול המכה עוד ועוד בצעצוע החדש שלו, עד שזה מתרסק ובתוך כך גורר את התינוק לאולטרה יבבות בדציבלים גבוהים.
נא להמתין לטעינת התגובות
