הנבחרת - תערוכות הבוגרים בבצלאל ובמדרשה לאמנות
יניב יהודה אייגר פשט על תערוכות הבוגרים של שני המוסדות המרכזיים ללימוד אמנות בישראל: בצלאל והמדרשה לאמנות, וחזר עם קרקפותיהם של הכוכבים הנולדים. ולמסקנות: בבית ברל התגלו סימני חיים, אפילו מלהיבים, בעוד שמעל פסגת הר הצופים המצב מעולם לא היה משמים יותר
חיים אלמוזנינו
עדיין קשה לשכוח את פרויקט הגמר אשתקד של טמיר ליכטנברג. ליכטנברג יצר ממותה מונומנטלית שהורכבה מתכולת הבית שלו, שהייתה אחת מעבודות הבוגרים השאפתניות והמוצלחות של השנים האחרונות. ועכשיו קשה עוד יותר לשכוח, כי באותו החלל שבו שהתה הממותה שוכנת היום חיה נוספת. אמנם מסוג קצת אחר ועם נוכחות פחות בומבסטית, אבל גם לדיירת הנוכחית יש מה למכור. במרכז הפרויקט של אלמוזנינו נמצא מיצב ששיאו הוא צינור תעשייתי בעל צורה טבעתית שמונח בטבור החלל. אחת לכמה זמן הוא מתחיל להסתובב בסיזיפיות, מהפנים אל החוץ, באמצעות כבל שעובר דרך פי הטבעת הזאת וגלגלת שחוברה למקדחה שקובעה לתקרה. זה נשמע מסובך כשמתארים את זה, אבל כשעומדים מולה מגלים עבודה פשוטה ואפקטיבית. חומר אורבני שמתנהג בצורה אורגנית, שהפיחו בו חיים חלולים מחוסרי תוחלת. הסיבוב משווה לטבעת מראה מאומץ של שריר נקבי שמתרחב ומתכווץ לשווא, בלי להפריש/להוליד מתוכו כלום. הוא נראה כמו תולעת משי שמנה ומשונה שאין לה זנב או ראש. כמו פרפר שנתקע במצב הגולמי ולא מצליח להיחלץ ממנו. כמו, בעצם, רוב הבוגרים במחזור הזה של המחלקה לאמנות בבצלאל.
איילת אדרי
הפרויקט של אדרי מזכיר גם כן אחד מהשנה שעברה, של רונן שוקר מהמדרשה. ההבדל בין שוקר לאדרי הוא שאצל הראשון זה היה פריך, רחפני, פיוטי ומתקתק, עצוב, צובט וחיוני, ואצל אדרי בבצלאל: חמוץ, עגום, פרוזאי, סופני ועלוב (במובן הטוב). שוקר הציג אז שני מאווררים שנקשרו זה לזה ונעו בכיוונים מנוגדים. בכל כמה זמן הפלסטיקים שלהם איימו להישבר והשמיעו קולות של קרקושים, כשכל אחד מבני הזוג מושך לכיוון האחר. העיבוד של אדרי קודר יותר, והוא עם זוג תנורי ספירלה מפורדים שלא מפיקים חום. הם פשוט עומדים-מסתובבים על שולחן עגול מכוסה במפה לבנה, ומדי פעם מחליפים ביניהם מבטים חטופים, צוננים, באוקיינוס אינסופי של ניכור. ברקע הקור שהם מפגינים, על הקיר, תלתה אדרי תצלום כהה וקונטרסטי בשחור-לבן של ים מנצנץ, שבא רק כדי להקניט. להנגיד עם החופש והחום והתום שאותם כבויים כבר לא ידעו אף פעם. כך שאפילו שמדובר בשני פרויקטים שההיילייטים שלהם דומים זה לזה מהבחינה הטכנית, הסצנות ששוקר ואדרי מתארים שונות מאוד זו מזו בשורה התחתונה. שוקר, אפשר לומר, סיפר בדיחה מקאברית על תשוקה לא ממומשת, אבל כזו שישנה, בעוד שאדרי, אם תרצו, מביאה את האש הזאת לקבורה. הטנגו התחלף בנפשות נקועות, האהבה נכנעה לכאביה, רוח חדרה אל החדר.
חיה רוקין
אהבתי ולא אהבתי את העבודה של רוקין. מצד אחד, לא ממש השתגעתי ממנה. מהאחר, רוקין מזכירה
למה בכלל עושים אמנות וכמה שזה בעצם אידיוטי. שזה פנטזיונרי ופתטי, אבל שגם אין דרך אחרת, חייבים להמשיך לעשות משהו בנדון בניגוד לכל היגיון. כי רוקין, פשוט מאוד, מכוונת לשמש. את הנשק שלה, זאת אומרת. וכמה שאין כוחות, רוקין ממשיכה לנסות. בווידאו שהיא מציגה היא דורכת אותו במחזוריות, מכוונת וסוחטת את ההדק. אז כן, לשמש שלום, בוקר טוב וייטנאם, אבל לפחות רוקין חמה עליה. ואת זה אי אפשר להגיד על בערך 99 אחוז מהבוגרים התורניים של המחלקה לאמנות בבצלאל. ולא, העבודה של רוקין לא פוגעת מבחינתי בביצוע, אבל כן, יש בה חן והיא מבטאת משהו טיפה חתרני ומגוחך ונכונות מסוימת להיכשל שבהקשר הנוכחי חסרים מאוד. יש הצלחות ויש כישלונות, אבל לא מפוארים, והכול בסופו של דבר נשאר פושר, מבוזר וחזרני, חזרתי, מוכר ומסחרי ברמה מדי גורפת. הכול על בטוח, הפרויקטים הם מין מנחה שנועדה לשאת חן בעיני המרצים והמנחים. במקום לנסוק הכי גבוה שאפשר ולהסתכן בצלילה אמנותית לים, נשארו השנה הבוגרים עכברי יבשה. כמו חתולים מסונוורים מול פנסי משאית עופות שועטת, יש אצלם קיפאון שמקורו כנראה באימה. ככה שתמשיכי לירות, רוקין, רק תמשיכי לירות. ואל תכווני לרגליים. מוקדם.
אילון גנור
היצירה האמצעית, מתוך השלוש שמציג גנור, היא מין ציור של אדוארד הופר שניעור לתצלום מגורען
מעט. במרכזו עומדת אישה בלונדינית, תואמת מרלין, בשמלה לבנה, עם סלולרי לחוץ בין הכתף לאוזן וכלב שקשור לרצועה שמושחלת לזרועה שמתעסקת בתיק. זהו תצלום יום מבוים, אבל הפריים שלו אפוף אפלולית פילמאית פלאית שמהלכת כשפים. גנור, התברר לי רק אחרי הצפייה, הוא גם סיפור מעניין. הוא בוגר מבוגר, הייטקיסט לשעבר בגיל העמידה, שתמיד רצה ללכת ללמוד קולנוע ובסוף סגר על צילום במדרשה. ומה שבטוח, האקזיט שלו הוא לגמרי הרווח שלה. בצילום שלו יש יופי של סוריאליזם מעודן, הזיה בזעיר אנפין, והוא מתבסס על העבר של גנור בתור חליפת עסקים מגוהצת. כלומר, מה שנראה על פניו כמו צילום שהוא יותר אסתטי ואטמוספרי מביוגרפי, הוא למעשה כזה שמושתת על החיכוך של גנור עם מושגים ששגורים בעולם הכלכלי שאותו עזב. גנור בעצם עשה להם המחזה, ולצד ההדפסות מופיע דף שמסביר מיהו מה: "אביר על סוס לבן" - משתלט "ידידותי" על חברה כנגד ניסיון השתלטות עוין - מתורגם לתצלום של איש השרוע על הכביש בוול סטריט לרגליו של סוס לבן שמוחזק על ידי איש יחף במכנסיים קצרים. "חומה סינית" - כינוי לחומה וירטואלית הקיימת לכאורה בבנקי השקעות בין מחלקות - היא קו הרקיע של מנהטן המוטל על הבד באולם קולנוע שבו דמויות בודדות שבגבן למצלמה. והבלונדה, מתברר, היא בתפקיד של "בנקאי פרטי". שלושת התצלומים לקוחים מתוך סדרה של שמונה, ומסקרן לראות אם החמש שאינם מוצגים טובים כמו השאר. חוץ מאשר הרפלקט של הזגוגית שמקשה על הצפייה, אין טענות, גנור עושה עבודה יפהפייה. צילום אניגמטי, מושקע בטירוף, מופק לעילא, שופע חולמנות, ספוג חולי של חומרנות. אמריקה שהיא ישראל :2008 מי החמצן עדיין שם, אבל השמלה כבר לא מתרוממת. הלכה הרוח מתחת למפרשים, נשאר רק החלום. שן, גנור, שן.
עדי שמעוני
כשנכנסים לחלל יש איזו חצי שנייה של השתאות מול הפרויקט של שמעוני. זהו "וואו אפקט" במיטבו:
כשאתה מתברווז עוד לפני שאתה בכלל מבין מה קורה, או למה. מין שפיץ של רגע שבו קולטים משהו
באינסטינקט ללא שעבר באינטלקט, כשחשים בלי לחשוב. אלא שאצל שמעוני זהו רק סיפתח למסע מלא ומפעים, שהאמנות שלו מעבירה אותך במיומנות מעוררת חשד. האישונים במהרה מסתגלים לחושך, האוזניים מתכווננות על הקולות שמהדהדים בחלל, והמעיין של שמעוני הולך ומתגבר ככל שהוא מתבהר. הווילון שהיסטת דקה קודם כדי להיכנס מתברר בתור מסלול המראה ומראה שעוברים דרכה לעולם פלסטי פנטסטי ומפתיע. הקירות הצבועים אפור כהה, התאורה התיאטרלית, הסטילסים, והכי הרבה: שתי עבודות הווידאו. אפשר פשוט לשנע אותן, בשינויים מינוריים, למוזיאון הקרוב. בנוגע לעבודות הווידאו, אחת מהן עשויה ריבוע שמורכב מרבבות נצנצים שהודבקו לקיר, ועליו מוקרנת צללית אמורפית של עץ עם ציפורים. השנייה: בד עגול שעליו מוקרנים מים. הראשונה מזכירה את טליה קינן (הזוכה האחרונה בפרס גוטסדינר), והרטובה ציור מסוים של אלין אלג'ם, אבל זה רק בשביל לתת לכם איזשהו רפרנס. אצל שמעוני מהמדרשה יש קרשנדו, הפכפוך הופך לבעבוע, וככל הנראה - זה גם מה שיקרה איתו. רוב הסיכויים שהוא יהיה נקודת התייחסות עצמאית בשטח בעתיד הלא רחוק.
בן הגרי
אם יש לכם ז'יטונים פנויים אבל אתם לא מהמרים בנשמתכם, שימו אותם על הגרי ועל החבר הוותיק
שלו תום פניני. השמות שלהם התחילו לעורר עניין עוד הרבה לפני תערוכת הבוגרים הזאת שהם מסומנים בה בבירור ככוכבים. משהו מאוד לא צפוי צריך לקרות עם השניים האלה כדי שהם לא יהפכו בשנים הקרובות לדמויות מובילות בסצנת האמנות הישראלית הצעירה. אם לשפוט על פי הפרויקטים שהם מציגים, ההייפ סביב הגרי הוא המוצדק יותר. המיצבים של שניהם מדברים אמנם בקווים כלליים את אותה שפה תפאורתית, רק שבפניני יש משהו פחות מתגרה, מגרה או מאתגר. משהו שמשדר נוסחאות שנוסו בהצלחה במקומות אחרים, שהמפגש ביניהן נשאר שטחי, מפוספס, ממושמש ולא כזה שמחדש משהו ממש. הגרי לעומתו מצליח להיות מקורי ומורכב ומאוד כריזמטי, אחיזות העיניים שלו לופתות משהו עמוק יותר. בכל אופן, בכניסה לחלל שלו מופיע שם העבודה ("עירום ומכונת כביסה"), ומתחת הבקשה לסגור את הדלת לאחר הכניסה. אחרי שנכנסים, מבינים שזאת לא מניירה: כשאתה לא מקבל מבחוץ שום רמז לקראת הדבר שאתה הולך אליו, אתה פותח את הדלת וכמו נתקל בקיר. מולך, מטרים בודדים, עומד בית שקומבן מחומרים שונים ומיתמר עד לתקרה הגבוהה והמשופעת, והוא מתעתע בך אופטית בין השטיחות שלו לנפחיות ולאשליה של נפח. ההצגה רק מתחילה כשהקלעים נחשפים: הרגליים שראית מלפנים הן של הגרי העירום, ומכונת הכביסה שהרעשים שלה מתערבלים במוח נישאת בעצם על הכפיים שלו. הגרי המוקרן מביט בך בזחיחות מסוימת, בסרקזם, ובין הרגליים, במרכז בית הדיקט, תקוע כלוב ציפורים ריק. מעין אטלס בגרסה בורגנית, קלארק קנט במתכונת של איקאה. הביצים עזבו את הקן.
והמספר הנוסף
יש גם את מיכל גבע ורחל קיני. הראשונה הבת של ציבי גבע, ראש לימודי האמנות במדרשה, והשנייה
של יעל קיני, האוצרת את גלריה נחשון. המכחולים של שתיהן לא מגלים יבשות חדשות, אבל מה שהן עושות איתם הן עושות טוב, כל אחת בדרכה. גבע עם בדים גדולים וקיני בעיקר עם ניירות קטנים, מקצתם מהפנטים. זו עם מחוות גדולות, מתח בין האטום למטפטף, הקשיח לרך, הדוקר למלטף והדל לעודף, וזו עם אימה והומור שמפעמים בדימויים שהם או אנמיים או מדי חנוקים בצבעי מים דלילים. התערוכה במדרשה השנה היא אחת המענגות שאני זוכר, וגם לגבע ולקיני יש בכך חלק. זהו אולי תוצר של ריכוך שיטת הלימוד ששלטה שם עד לפני שנתיים, אולי פונקציה של החומר האנושי, אבל האוצרים של התערוכה - בועז ארד וארז ישראלי - צודקים במה שהם אומרים. המחזור השנה ניחן ביצירות אישיות יותר ועם יותר יושרה, בבוגרים שהולכים עם האמת שלהם. אלה אמנים שחוזרים להפגין ביטחון בכוח של האמנות, ואָמרו אמן.
נא להמתין לטעינת התגובות
