אנורקסיה זה הסרטן של הנפש: רותי זוארץ בספר חדש
איך מראיינים קולגה, עיתונאית בת 34 ששוקלת 32 קילו, אנורקטית-בולימית שלא מסוגלת להפסיק להקיא, שרק הרעב מאפשר לה להרגיש שהיא שולטת בחייה, שיודעת שהסוף קרוב אבל לא יודעת איך להישאר בחיים. רותי זוארץ כתבה את "אכולות" שיוצא לאור בימים אלה

התודעה שלה מציצה החוצה דרך הגוף. באופן שבו הוא ניצב, מונח באוויר, כאילו אין לו אמצע, כאילו אין לו אדמה מתחת, מפרפר. אנחנו לוחצות יד. שמה רותי זוארץ, עיתונאית בגלובס, בת 34, והיא באה להתראיין על הרומן הראשון שלה, "אכולות", שיוצא השבוע בהוצאת כנרת זמורה-ביתן.
את הרומן קיבלתי שלשום, התחלתי לקרוא ולא עזבתי. בדרך, תוך כדי קריאה, נשר קילו וחצי,
התפוגג. מאבק קטן ושבלוני, ביני לביני, התפוגג תוך כדי קריאה של ספר. ספר מומלץ לבני אדם בדיאטה. כי המילים שעל הנייר, ממגנטות ודוחות, לא אפשרו יותר את הריטואל המנחם של ההליכה למקרר, חטיפת משהו קטן, לעיסה, בליעה, חמימות בבטן ותחושת רגיעה.
כבר יומיים עם הטקסט שלה ביד, ומתחת למרפק בטן ריקה מקרקרת ומכווצת וגוש חוסם את הגרון, וגם סוג של מתח שהולך ומצטבר לקראת הפגישה עם האישה שתיעדה את המציאות הכל כך קשה ואיומה שבה היא חיה.
לא כל יום גיבורה של רומן עוד דקה מצלצלת, בשר ודם (מעט מאוד בשר ודם), בדלת. והנה הגיע הרגע. מי שכתבה את הטקסט הקשה והחכם הזה, הממגנט והבולעני, ההיסטרי והטורד מנוחה, נמצאת מולי. אישה גבוהה שסופרת 34 שנים ושוקלת 30 קילו, וברגע שנפגשים אפשר להבין מיד. הסופרת-האישה-העיתונאית עשתה בחירה מוזרה - היא לא חיה. היא לא מתה.
איך מתנהגים מול אדם שהחליט להיות תלוי על חוט דקיק של קיום. קודם כל מופיעה חמלה גדולה. אולי היא רוצה לשבת? לשתות כוס מים (הרי בספר כל הזמן היא כל הזמן שותה כוס מים)? אולי לאכול משהו? לא, לא לאכול. להציע לה לאכול זה מוגזם כי לאכול זה גם תכף להקיא.
בזווית העין אני עוקבת אחרי ההתיישבות. מאוד מסובך. ברור לגמרי שהגוף שלה לא נוח לה, לא טוב לה בתוכו. היא ישובה. נשענת קצת על הגב וקצת על הירך, כל הגוף על העוקם. היא מוציאה סיגריות. מותר, נכון? היא שואלת בביטחון. לא. האמת אסור. בבית הזה ממש אסור. הקירות האלה לא מכירים ריח של סיגריות.
תחזיקי מעמד? אני שואלת אותה. מחליטה גם להיות נחושה, שהרי למרות שרותי זוארץ מייצגת
מצב קיומי ממש קטסטרופלי, אני מצליחה לזהות גל של רוגז בתוכי. יש איזו התרסה בבני אדם שמרעיבים את עצמם למוות, כאילו מכריזים, אנחנו לעומתכם כן שולטים, וגם מסתובבים חופשיים במרחב הציבורי מול העיניים של האחרים. האחרים שכן צוברים משקל וגוף ושומן.
"אם לא תחזיקי מעמד בלי סיגריות, נצא לחצר", אני מציעה הצעה לא הגיונית, שהרי האוויר בחוץ
ממש רותח, הבחורה השקופה הזאת הרי מיד תימס.
אז איך להתייחס אליה, אני מהרהרת כשאני מתיישבת מולה, כמו אל בן אדם חולה עם מוח מעוות
או כמו אל אישה אינטליגנטית שכתבה ספר ומסוגלת להתבונן על עצמה מהצד? בינתיים קורה
עוד משהו: לא קשה לשים לב שהיא בקושי מדברת. במאמץ גדול היא מוציאה מילה ועוד מילה
מהפה, אחרי חמש מילים היא ממש צריכה מנוחה.
המילים לא יוצאות בקלות. הן
יש מולי בחורה כמעט לא חיה ואני מעמידה פנים, בשביל שתינו, שהכל רגיל ונורמלי וממש בסדר. אלוהים שישמור אני אומרת לעצמי, אלוהים שישמור, אף פעם לא הייתי כל כך קרובה לאזור הדמדומים.
ומול כל זה אין ספק שרותי זוארץ כתבה את הטקסט הכי אמיץ-נוכח-נשכני-בולעני שנכתב על אנורקסיה בולימיה. "אכולות" מדבר על שתי אחיות אנורקטיות, האמא הדומיננטית שלהן ואביהן הילדותי שבא ונעלם. זה הכל. מתוך החדר המשפחתי הזה מתחיל השיגעון.
בניגוד לרותי, שכל תנועה גורמת לה סבל, שתי האחיות בספר לא נחות לרגע, כלומר אחת נחה על ההתחלה כי היא מתאבדת ואף גרוע מזה, והשנייה זזה כמו מטורפת, וכשהיא לא זזה היא אוכלת כמו מטורפת, וכשלא אוכלת מקיאה, ושוב אוכלת ושוב מקיאה, ושוב אוכלת ושוב מקיאה, ובאמצע מטיחה את עצמה בקיר, ומלקקת את הדם, ושוב הראש בתוך האסלה. ההתפלשות בתוך הפרשות גופניות, קיא ודם, היא החמצן של הטקסט הזה. גמרתי לקרוא ונכנסתי למקלחת.
אז מה היית שואלת את עצמך דבר ראשון?
"הייתי שואלת איך זה כל זה התחיל", היא עונה, ולאט לאט, במאמץ פיזי גדול, מתניעה: "זה התחיל בגיל 13, על ידי אלמוני ברחוב. הוא הגיח מהעבר השני של הכביש, היו לו פנים מונגולואידיות, לא טובות. ירדתי מהאוטובוס, הוא רדף אחריי, הצליח לפרום לי את החולצה ולשרוט לי את החזה, ואני הצלחתי לברוח, כבר ממש נכנסתי הביתה, לחצתי על האינטרקום, וברחתי פנימה.
השריטות נשארו על הגוף שלי קרוב לחמש שנים. שנים לא סיפרתי לאף אחד. אבל למחרת התחלתי לא לאכול. המחלה התחילה כאילו בדיאטה רגילה. רציתי שהאיבר שהתוקף רצה לפגוע בו ייעלם. כאילו אם החזה שלי ייעלם אז אף אחד לא יתקוף אותי יותר. אני זוכרת את הרצון שהאיבר שבגללו פגעו בי לא יהיה יותר, יימחק, כדי שלהם לא תהה סיבה לתקוף אותי".
בואי נעקוב אחרי ילדה בת 13 שחוזרת הביתה ומחליטה לא לספר לאף אחד. איך קורה שפחד כזה גדול ושריטות עמוקות בגוף נשארות רק בינה לבינה? למה בעצם אסור לה לספר, כי אם היה מותר היה הכי טבעי שהיא תספר, לא?
"לא סיפרתי לאבא ואמא כלום. אני לא יכולה היום להסביר למה. אחרי הרבה שנים סיפרתי
במפתיע לפסיכולוגית. בלי להתכונן, בלי שחשבתי או תכננתי את זה קודם. זה פתאום יצא ואני
הייתי המומה מזה בדיוק כמו המטפלת. אבל מה שברור הוא שאחרי התקיפה ההיא, בדיוק אחריה
התחיל המשחק עם האוכל".
התחיל כדיאטה של ילדה בת 13 ומתי שינה כיוון?
"בהתחלה באמת הייתי כמו כל הילדות וקראתי לזה דיאטה. יום אוכלת יום לא אוכלת. השלב הבא
היה שיום אחד הלכתי למכולת ובדרך ראיתי עמוד תלוש מעיתון ועליו כותרת: 'בולימיות מקיאות את עצמן לדעת', ואמרתי, אופס, איך לא חשבתי על זה, ואז התחיל הקטע של ההקאות. התחלתי ללמד את עצמי להקיא.
זה לימוד קשה, בכלל לא קל. זה כרוך במאמץ, מאמצים קשים מאוד להביא את הגוף לפעולה שהיא ההפך מהאינסטינקט הטבעי שלו. זאת השקעה ללמוד להקיא, השקעה לטווח ארוך. היום ההשקעה הזאת הוכיחה את עצמה, נהייתי מומחית, אני צריכה רק להתכופף. ואז הגיע השלב השלישי, השלב שבו אמא גילתה את ההקאות.
היא גילתה את זה מהר מאוד. היא חולת ניקיון והיא ראתה את הסימנים והשאריות. ואז היא התחילה לצרוח ולכעוס, והביאו אותי ליועצת בית הספר, והיועצת היתה מאוד מאוד רזה, הסתכלתי עליה ורק רציתי להיות כמוה, ואז היא אמרה לי, 'את יודעת, כמה שלא תקיאי תמיד יישאר משהו'. ואז הלכתי וקניתי משלשלים. הייתי אז בת 14.

לי להקיא בבית. בגיל 22 נכנסתי למוסדות, רמב"ם, פרדסייה, שלוותה - תל השומר היה ההשראה
לכתיבת הספר, הייתי שם שבועיים וברחתי, היה שם משטר כבד מדי וגורף מדי. יש שם חוקים
עקרוניים שאי אפשר לעקוף גם אם הם לא מתאימים למקרה הספציפי של המחלה.
לי הם לא התאימו. שם החוקים חלים על כולם. והרגשתי שהשהייה בחברה חולה חייבה אותי למחלה. וברחתי. ברחתי לגמרי. לא הייתי מוכנה לוותר על ההקאות. אבל היום אני אומרת, די, התעייפתי.
התעייפתי מהתנוחה. נמאס לי, נמאס לי להיות עם הראש באסלה. זאת מחלה איומה. זה הסרטן של
הנפש".
21 שנה את בתוך ההתנהגות הזאת, בעצם כמעט אין לך את עצמך בלי זה.
"כן. אין לי זיכרון של עצמי בלי המחלה. ויש לי פחד גדול מאוכל". למה, בעצם?
"כי אני אשמין".
אז תשמיני. מה יקרה?
"אני לא אוכל לחיות. בצד הפיזי. ההרגשה, התחושה, הכובד".
תגדירי את עצמך. מי את, נכון להיום?
"אני עיתונאית, עדיין אנורקסית בולימית. עליתי לאחרונה מ28- ל32- קילו ואני בטיפול פסיכולוגי אחרי שעברתי את כל המוסדות והאשפוזים בארץ, ואחרי שבאיכילוב, שם יש מחלקה מצוינת, לא קיבלו אותי כי המשקל שלי נמוך מדי".
כמה את קרובה למות?
"קרובה מאוד".
את יכולה לשלוט בזה שתמותי או לא תמותי? זה בידייך?
"לאחרונה גיליתי שזה מעבר לשליטתי".
מה בדיוק מעבר לשליטתך?
"ההקאות. אני כבר לגמרי לא שולטת בהקאות. זה כבר שנים לא בשליטתי אבל ההבנה שזה לא בשליטתי היא חדשה. הרדמתי את עצמי 21 שנה, חשבתי שזה בשליטתי. מאז שאני חיה לבד הבנתי שזה כבר לא".
מה זה "לשלוט" ומה זה "לא לשלוט"?
"להקיא זה לחם חוקי, זה מה שאני עושה כל היום כבר 21 שנים, לאכול ולהקיא זה מה שאני עושה. וממש נמאס לי מזה. ואני מרגישה שאני רוצה להילחם בזה, ואני כבר רוצה להתחיל לאכול ולא להקיא אבל זה מעל לכוחותיי. הנה, למשל, לפני שבאתי לפגוש אותך הכנתי לעצמי סלט עם גבינה וקרקרים ובאתי, רציתי שיהיה לי כוח. ואני מרגישה עכשיו שעוד שנייה אני מתפוצצת, אני חייבת ללכת להקיא. אני מרגישה שזה לא תקין, זה לחלוטין לא טבעי שבתוכי יש אוכל".
ממתי את בתחושה שהחיים שלך בסכנה?
"מאז שאני בתל אביב, מאז שאני מתגוררת לבד, מאז שהבנתי שזהו, שאני לבד בחיים ואין אף אחד
שיהיה שם בשבילי. מאז שחתכתי את חבל הטבור, נפרדתי מאמא, הרמתי את הראש והבנתי שאמנם
נולדתי מחדש אבל שאני בסכנת חיים".
כל מומחה להפרעות אכילה יודע להגיד בביטחון שקשרים סימביוטיים עם אחד ההורים, בדרך כלל בין אמהות ובנות, הם אבן היסוד שעליה נשענת המחלה הנוראית והמתעתעת הזאת, שמתחילה כמו טרנד אופנתי של הורדה במשקל וגולשת לאזורים האפלים של הנפש ולגסיסה איטית ונוראית של הגוף הפיזי. המקרה של זוארץ לא יוצא דופן.
איך היחסים עם אמא?
"אנחנו בסדר גמור, עד לפני כמה חודשים עוד גרתי בבית".
למה יצאת?
"כי הסיגריות נורא הציקו לה".
זאת היא שזרקה אותך?
"כן".
היה לך מסובך לצאת מהבית?
"כשהיא אמרה 'כדאי שתתחילי לחפש דירה', זה טילטל אותי מאוד".
והיום את בת 34, גרה כבר שמונה חודשים בדירה משלך.
"עם שותף. שותף מצוין. נוכח נפקד".
כשאמא שלך תקרא את הספר היא תבין אותו, תבין במובן העמוק של המילה?
"היא לא תקרא והיא תסרב להבין".
מה תגידי לאמהות לבנות, איך תזהירי אמהות מלהביא את הבנות שלהן למקום הזה?
"אני אומרת לאמהות לא לדחוף. לא לדחוף את הבנות למה שהן לא. לא לפלוש לחיים שלהן, לא
להתווכח כל הזמן. בבית שלי, אפילו סביב כל התלבשות היה ויכוח. כל היום היו ויכוחים. כל מה
שרציתי היה לא בסדר".
היתה עין מבקרת שלא הניחה לך, שלא נתנה לך לנשום לרגע?
"כן".
ומה שקרה הוא שאת הפנמת את העין הביקורתית הזאת, את כבר לא צריכה את אמא שלך,
זאת את שקוטלת את עצמך כל הזמן, את כבר לא צריכה מישהו אחר שיעשה את זה?
"בדיוק. אבל שלא תביני לא נכון, אמא שלי מאוד אינטליגנטית, היא פרפקציוניסטית, אני מעריצה אותה. היא אישה חזקה, היא יודעת מה היא רוצה, היא תמכה בי כשהייתי במוסדות, הגיעה ממרחקים לכל האשפוזים, חיבקה אותי, שרה איתי אחרי שאכלתי. זה לא היה קל לה, אני חושבת.
לגדל מישהי כמוני זה לא היה קל. אני מאוד מאוד מאוד אוהבת אותה. ואני לא רוצה לדבר עליה יותר, לא עליה ולא על אבא שלי, יש לי עוד שנים לחיות לידם".
"אכולות" מתחיל במוות שמקבל בהמשך העלילה צורה של רצח. בזמן השבעה על הבת המתה מבקשת האמא מהבת הנותרת לישון איתה באותה מיטה. "תשני פה הלילה טוב? קשה לי תמר, קשה לי". הבת מסכימה, באה למיטה, מסדרת את השמיכה מעל הגב של האם ואומרת, "בואי אני אספר לך סיפור כדי שתירדמי, סיפור על אמא ושתי בנות, סיפור עם סוף טוב".
ומתחילה: "היה היו אמא ושתי בנות. האמא היתה מאוד רעבה כל הזמן. היא אכלה את הכל, את הארון, את המזנון, את השולחן ואפילו את המיטה. וכשנגמרו כל החפצים בבית היא טרפה את אחת הבנות, היא בכתה המון המון. כי היא כל כך הצטערה על זה שטרפה את בתה, אבל הבכי עשה אותה
עוד יותר רעבה, ולא היתה ברירה, היא טרפה גם את השנייה...".
בואי נעזוב את אמא שלך ונדבר על הדמות האמהית בספר. מי זאת האישה הנוראית הזאת?
"היא אדם פסיכוטי. חזקה מבחוץ וחסרת ביטחון מבפנים. היא חולה, חולה נפשית, רק היא לא
יודעת את זה, ולתוך המחלה שלה היא מגדלת את שתי הבנות שלה".
ולמה היא רוצחת בצורה כל כך אכזרית אחת מהן?
"מהבלבול שלה. ממחלת הנפש שלה. היא מתבלבלת לרגע והיא אומרת, אני אשבור לה את המפרקת ואני אפטר מכל הבעייתיות הזאת, מכל הילדה הזאת וגם מכל המחלה שלה. די, היא רוצה
להפסיק לרגע את הסיוט".
ולמה את, כמחברת, נתת לה את הפתרון הזה?
"כי גם לי נמאס מהמחלה הזאת, נמאס לי מעצמי, זאת דרך לגמור את זה. להמית את זה. וזה גם
מצב מבלבל כי אם תשאלי אותי אם אני רוצה להיפטר מהמחלה אני לא יודעת אם אני מוכנה
לוותר עליה לגמרי. המחלה עוזרת לי מול הבדידות שאני חיה בה.
אני צריכה להתעסק איתה, לשים אליה לב, מי אני בלעדיה? אבל אולי הספר יעזור לי לגמור עם המחלה כי איאלץ להפסיק לשקר. אני יוצאת מהארון ומצטלמת ואומרת לכולם: אני אנורקטית. ובמקביל אני שומעת את הקולות של ה'אמא' בספר כשהיא אומרת, 'אני לא משתינה על הספר הזה', את לא תצליחי".
את משקרת הרבה?
"כן, זה סוג של הישרדות. השקר שהכי שילמתי עליו היה כשהייתי סטודנטית בתל חי. גרתי
במעונות עם עוד שלוש שותפות ובהתחלה היה נפלא. היו צחוקים וארוחות שחיתות, הגעתי לשם 54 קילו וירדתי ל38- קילו. הרעבתי את עצמי והקאתי את הנשמה ולהן סיפרתי שאני חולת סרטן שמשתקמת וזה תירץ את ההקאות והמשלשלים. עבדתי אז בשתי עבודות ולמדתי עשר שעות ביום, לא שמרתי על עצמי ונפלתי, והגיע רגע שהן גילו והן כעסו נורא.
הן החרימו אותי ולא דיברו איתי ונידו אותי וזה היה נורא. הן לא עמדו בזה ששיקרתי להן. כשאני יוצאת לעולם אני חייבת לשקר. אנשים רואים איך אני נראית ואני צריכה להגיד על זה משהו: למשל, אני רזה בצורה טבעית. אנשים מרכלים, חושבים סמים, חושבים איידס. הספר יעשה לזה סוף, הנה, אני אנורקטית".
איך את מתנהלת מול העולם, למשל מול המעסיקים שלך, איך את מסבירה את הנידפות שלך?
"זה לא קל. אני מנסה לא להתייחס לזה, להתעלם מהמחלה. כאילו היא כלום. אני עובדת מהבית
ומעט מאוד רואים אותי. אבל אני גם יוצאת הרבה בגלל שאני כתבת תרבות, זה בדמי לצאת
החוצה, לראות להיראות. להיות מעורבת עושה לי את זה, זה הבסיס למוטיבציה שלי לחיות".
את בודדה.
"מאוד. מאוד. מאז שהגעתי לתל אביב מנתניה מרגישה המון בדידות. יש לי חברים אבל כל אחד
בענייניו. בנתניה הרגשתי יותר מוגנת".
במה מתרכז הטיפול הפסיכולוגי?
"בכמה הדימוי העצמי שלי נמוך. אני כל הזמן מבקרת את עצמי, מבקרת את עצמי מבחוץ, כל
תנועה ומילה אני שופטת. אפילו עכשיו ברגעים האלה אני בוחנת מהצד כל מילה שאני אומרת.
הפסיכולוגית מאמינה בהתיידדות עם המחלה, לא להיות אלימה אליה אלא להתחיל להבין אותה מבפנים ולחיות לצדה, להסביר למחלה הזאת שגם אני רוצה לחיות. בחודשיים האחרונים אני עושה נסיונות שעד לפני חודשיים לא באו בחשבון, למשל, לא להקיא שלוש-ארבע שעות".
עלה לך בראש להפסיק את החיים?
"לא, אני נהנתנית מדי. אני יכולה ללכת למסעדה ולהזמין את עצמי לארוחה חגיגית. אני אוהבת
אוכל. אני מפחדת ממנו אבל אוהבת אותו מאוד".
מה מסמל האוכל?
"שליטה. בשום דבר אין לי שליטה. אין לי שליטה על כלום בחיים האלה אז יש דבר אחד שאני
שולטת בו וזה מה שנכנס לי לפה. פה אני השולטת ולא אף אחד אחר".
תני לי להבין, בגלל הביקורת שהיית נתונה בה בילדותך ובגלל שהפנמת את הביקורת הזאת נגד עצמך והיום היא שולטת בך, המוצא היחידי לקשר עם עצמך, לתחושת "אני", היא רק דרך האוכל, אם תקיאי אותו או תשאירי אותו בגוף?
"כן. בדיוק. חשוב להבין שהמחלה הזאת היא לא בגלל שאני רוצה להיות דוגמנית, הרבה אנשים
טועים בזה. אני יודעת שאני נראית נורא. זה סוג של התאבדות איטית".
אני מתבוננת ברותי זוארץ וחושבת על כל האנשים שאנחנו מעדיפים לא לראות. שכמו קיר זכוכית אנחנו עוברים דרכם, ולא מזיזים את המבט לא ימינה ולא שמאלה. אבל רותי לא נותנת. את המחלה שלה היא מתריסה החוצה. שלדית ומבהילה עד אימה היא מסתובבת לידנו ברחוב. מרגיזה ממש, לא נותנת להתעלם מהגסיסה שלה, האיטית, מול עינינו. ומכריחה אותנו להסתכל עליה. לא דרכה. ורק לה צריך שניתן את "פרוטות החסד האחרונות שהורישה לנו אמא כדי שאושרה יגן עלינו היום ובימים האחרים".
תגידי מהר מה יכול להציל אותך, להשאיר אותך בחיים?
"המילה היחידה שעולה לי בראש היא אשפוז. אשפוז בתל השומר".
אז בואי נארוז מזוודה וניסע.
"אני חושבת שכמה שאני רוצה אין לי מספיק כוח נפשי לוותר על ההקאה. מרגישה שהמוח שלי
נחטף ממני. אני מרגישה שבויה של עצמי".