בלה מְן אל-ג'רידה וּננה סוהם - מתוך הספר "לאחותי"
תנועת הנשים "אחותי – למען נשים בישראל" אשר נוסדה ב-1999, פועלת להעצמת נשים בחברה הישראלית ולקידום צדק חברתי, כלכלי ותרבותי. ד"ר זמירה פורן ציון, ממקימות התנועה, כותבת ב"בלה מן העיתון ואמא סוהם" על ילדה שלאימא שלה חסרות מילים בעברית
כשבלה נכנסה לא האמנתי למה שראיתי, היה לה שיער בצבע זהב, כל כך מבריק וכמו משי, ועיניים ירוק חזק כמו של בובות שהיו לנו בגן של טובה, ופה צבוע באדום חזק. כל כך הרבה צבעים היו לה בפנים. אבל כשירדו העיניים שלי לגוף שלה התאכזבתי. שמה הכול היה בצבע אפור. הכי התפלאתי שהיא לבשה חליפה כמו של בחורים. הבגדים שלה היו כל כך ישרים מרוב שהיו מגוהצים, שחשבתי שכשתשב הם יישברו לה.
ננה לבשה חלוק דראפה, שהיה גזור קלוֹש ותפור מבד רך ונוזל. החלוק היה זרוע בפרחים סגולים, כתומים וכחולים, וישב עליה כמו מעטפה רכה. ננה קראה לנו מהחדר כשבלה נכנסה: "פְלְפְל, סלחה, תעאלוּ לסאלון, ג'את בלה מְן אל-ג'רידה" ("פרידה, סימה, בואו לסלון, הגיעה בלה מהעיתון").
בלה הסתכלה טוב טוב על הכיסא לפני שהיא ישבה. חשבתי, מה היא מסתכלת כל כך לפני שהיא יושבת? היא בטח מפחדת שהכיסאות שלנו מסריחים. על הכיסאות היה מתוח בד לבן רקום ברקמת ברודרי של ציפורים ושושנים. הבד היה נקי מאוד ומגוהץ. בלה ישבה. לא קרה כלום לבגדים שלה. היא אנפפה ושאלה פתאום, "מה זה הריח הזה שבבית?". ננה, שהייתה כמו קפיץ מהביקור הזה, כי לא ידעה איך לכבד את האורחת, קפצה מיד מהכיסא ורצה למטבח הקטן. בזריזות של מלצרית היא מילאה צלחת עמוקה באורז לבן ואוורירי.
היא לקחה כף והחליקה ברכות ארבע קובות חמות, שהיו ממולאות בבשר כבש, צנוברים, שום ונענע. לאחר מכן היא לקחה רוטב מהסיר ויצרה עיגול מסביב לקובות. הצלחת הייתה קלה ועשויה מחרסינה לבנה מצוירת בפרחים בצבע בורדו וקו זהב מסביב. ננה התקרבה לבלה ובגאווה הגישה לה את המאכל שבישלה בבוקר, שכל מי שאכל אצלה אמר לה: "עשְתְ אִידֵכּ, יא סוהם" ("יחיו ידייך, יא סוהם"). על הצלחת היא הניחה כף גדולה.
בלה הסתכלה על ננה והפנים שלה התעקמו. חשבתי בלב, היא בטח אומרת לעצמה איזה אנשים משונים אלה, מגישים בבוקר ארוחת ערב, ועוד עם כף. בלה אמרה בקול מוזר שיש לו צליל של מתכת, "אני, לא אוכלת בבוקר אוכל מבושל, סליחה", והחזירה את הצלחת, מבלי להסתכל אפילו כמה היא הייתה
האור בבית היה אור חלבי, אור שעבר דרך הווילונות הדקים והלבנים. ריח של פתיתי סבון ונקה 7 היה בבית. בלה הסתכלה על המפות הלבנות-תכולות הרקומות ועל הווילונות המצוירים התפורים עבודת יד, שגם הם היו רקומים, ושאלה את ננה, "גברת מועלם, תגידי מאיפה כל המפות והווילונות הרקומים האלה?".
ננה, שהיתה עסוקה עוד בשאלה למה הקובה שלה לא מצאה חן בעיני בלה, התעשתה וענתה, "למדתי בבית ספר של נוצרים בבע'דד , ושמה יחד עם השיעורים היה לנו שיעורים ברקמה ועבודות יד. אלה עבודות שעשיתי כשלמדתי שם". בלה התפלאה מאוד. "מה, למדת שם בבית ספר?!"
"כן, בטח למדתי! למדתי ערבית והיסטוריה, ציור ורקמה, רקמתי אפילו את כדור הארץ בברודרי!", ענתה ננה בלהיטות של מי שמשתדל להניח דעתו של ספקן.
בלה פתחה חזק את העיניים הירוקות שלה, כמו אחת שמתפלאת מאוד, לא מאמינה, אבל אני יודעת שננה לא משקרת. לא אהבתי את העיניים שלה.
אחר כך בלה הסבירה לננה שהיא שמעה מהמורות של פרידה וסימה שהן חרוצות מאוד, ורוצות ללמוד באוניברסיטה כשיהיו גדולות. בלה הוסיפה בקול של מורה ובשפה פשוטה (טוב, היא חושבת שננה לא מפותחת) שבשאלון שעשו בכל הארץ על חלומות של ילדים, הבנות שלה כתבו שהן חולמות על בית עם גינה, ועל מקום שהן ישימו ציורים שלהם (היא לא אמרה לאמא שכתבנו מוזיאון), ושאולי אפילו הן חולמות לכתוב סיפורים כמו סופרות. ושאלה את ננה סוהם, "תגידי גברת מועלם, את יודעת מה זה אוניברסיטה?".
ננה התרכזה בבלה ובמבט חשדני ומעוצבן היא התחילה לזוז על הכיסא בתנועות של בן אדם שמפריעים לו מבפנים. הכעס הלך והתעבה בתוכה כמו צפרדע חנוקה, שעומדת לקפוץ. "בטח שאני יודעת מה זה אוניברסיטה, במשפחה יש לנו רופאים, יש לנו שופטים, ומורים יש במשפחה שלנו". וכמעט רצתה להגיד לה, "תגידי, מה כל השאלות האלה, הא?! מה את חושבת, שאני באתי מן המדבר? הא?!".
אבל היא עצרה את עצמה, כי אמא שלי פחדה שבלה תספר למורה של פרידה שגברת מועלם דיברה לא יפה לאישה שהיא שלחה מהעיתון (בשביל הבנות שלה היתה ננה סוהם מוכנה לנשוך את הלשון שלה ולאכול אפילו צפרדעים, כמו שאומרים). ומיד חזר לה הביטחון שהיה לה תמיד בבנות שלה, ואמרה בקול חזק ונחרץ, "כל אחת מהן תהיה דקטורה! זה אוניברסיטה!"
ואני כמעט נרגעתי. אבל פתאום ננערה ננה ממחשבה מרוכזת שהציפה אותה בשנייה, היא נראתה כמו כל כובד העולם ישב עליה. ושאלה "אבּל מְן איפוו נבִּיא כסף?!" (אבא שלנו היה עובד דחק ולפעמים הוא היה טפסן ואמא הייתה תופרת בבית לאנשים. הכסף אף פעם לא הספיק אפילו ששניהם עבדו כל הזמן, בגלל זה אמא מאוד דאגה).
בלה חיכתה רק לזה.
היא קפצה מיד ובמהירות, ורשמה במחברת שלה את המשפט שננה אמרה, "אבּל מן איפוו נבִּיא כסף?", ואני, שידעתי שצריך לשמור, שהפגישה הזאת יכולה להביא רע, לא הספקתי. לא הספקתי ננה! לא הייתי זריזה מספיק בשביל לתקן את העברית שלך ננה! הייתי מכווצת מאכזבה על עצמי, כמו חילזון נכנסתי מהר לתוכי. זה אבוד, אמרתי לעצמי.
כשבלה סוף סוף הלכה היה לי טעם רע בפה והראש שלי דפק כמו תופים מפח חלוד. כעסתי על המורה של פרידה, שדחפה לנו לבית את הבלה הזאת מהעיתון. בלילה חלמתי על העיתון שהוא כולו שחור.
ביום שאחרי זה היה כתוב בעיתון של שבת על הילדות מכפר ענא שרוצות להיות דקטורות והמליכו את פרידה-פלפל אחותי לנסיכת כפר ענא.
טוב, היא היתה מלובשת בחולצת תלבושת בצבע תכלת עם צווארון גבוה, והפנים שלה היו צוחקות ומבריקות, היתה לה קשת כזאת על הראש, שהרימה לה את השיער החלק והנוצץ שלה, בעיגול שהיה כמו כתר. העיניים שלה, שהיו חומות וגדולות, והיו מחוברות לחיוך שהציצו ממנו שיניים לבנות ומסודרות יפה, כיסו חצי עמוד בעיתון.
היה יכול להיות לי שמח בלב, כי אני הרי אחות של הנסיכה, לא?! ואפילו שאמרו אותי בעיתון וסיפרו על החלומות שלי, ואפילו שקיבלנו מתנה מבלה כרטיסים במעטפה (בשביל מה מתנה בכלל מאישה כזו שלא מבינה, ואיזה מתנה מוזרה זה כרטיסים), אני לא הייתי שמחה. כאב לי שהיה כתוב במילים הכי גדולות את המילים של ננה: "אבּל מְן איפוו נבִּיא כסף?!", ובלה כתבה שם בהדגשה שאמא מדברת עקום, עם הדגש בבי"ת ועם ה"מְן" בשווא. כאב לי כמו ששורף בלשון ממים רותחים. ועוד דבר היה שם שלא נראה לי נכון, רשמו אותנו ליד עוד ילדים שחלמו חלומות מכל הארץ, אבל עלינו כתבו: "ילדות משכונת עוני", אף פעם לא ידעתי שקוראים לשכונה שלנו ככה.
אפילו שבמעטפה היו כרטיסים להצגה הראשונה שראיתי בחיים שלי (לננה היא לא נתנה כרטיס, בלה חשבה שהיא לא תבין כלום), במקום שקוראים לו "הבימה", ואפילו שהייתה הצגה כמו חלום, כמו קסם שירד מהשמים (על ילדה שעשתה זהב מחציר), ואפילו שכולם בבית ספר שמחו שרשמו בעיתון ילדות מבית הספר שלנו, בית ספר בַּמַּעֲלֶה, הייתי עצובה ורציתי שגם לי יהיה קסם, ושהכול יחזור לאחור, ליום שלפני שהבלה הזאת נכנסה לבית שלנו.
"לאחותי, פוליטיקה פמיניסטית מזרחית", עורכת: שלומית ליר, הוצאת בבל, 372 עמודים
נא להמתין לטעינת התגובות
