מדף הספרים של מור שגב
המוזיקאי מור שגב בוחר את עשרת הספרים המשמעותיים בספרייה שלו. מהנגיעה הראשונה בפילוסופיה עם אפלטון ועד המשפט של קפקא. הטרגדיות של סופוקלס והתובנות של ניטשה
אפלטון - האפולוגיה
אני חב לטקסט זה את ההיכרות הראשונה שלי עם עולם הפילוסופיה. "אפולוגיה" ביוונית פירושה נאום ההגנה של הנאשם בבית-המשפט. למרות המשמעות המודרנית של המילה בשפה האנגלית, סוקראטס, מורו של אפלטון וגיבור (כמעט) כל הדיאלוגים האפלטוניים, עושה הכול חוץ מלהתנצל.
לאורך הנאום הוא לא מנסה לשכנע באמצעים רטוריים, לא פורץ בבכי, ולא נותן לילדיו הקטנים להעיד לטובתו, אלא מספר על אורח חייו הפילוסופי בכנות, ומלגלג על ההאשמות נגדו ללא כל פחד. ערכיו, הוא טוען, וההתנהגות הנכונה, מעניינים אותו יותר מהמוות.
אף על פי שסוקראטס טוען בדיאלוג שמעולם לא היה מורה, דמותו כפי שמצייר אותה אפלטון הייתה לי כילד לבית-הספר המושלם, עד כדי כך שנשרתי מבית-הספר בעקבות קריאת הספר (שהושאל מספריית בית-הספר, אגב) ונרשמתי ללימודי פילוסופיה באוניברסיטה. ומה למדתי? שהכנות עדיפה על טובה אישית, שאין לסמוך על מילתו של איש, וכמובן, שהחכמה היא בידיעה שאיננו יודעים דבר.
ארתור שופנהאואר - העולם כרצון ודימוי
מקרה נדיר של מחבר שלא יצא לי לחלוק אפילו על משפט אחד שכתב. מוזר בעיניי שמי שהפיח בי תקווה ברגעים הקשים ביותר, מוגדר עד היום כפסימיסט מובהק. נכון, הוא מתאר מצב קיומי המשול למטוטלת בין סבל לשעמום, ונכון, הוא מתאר את חיינו כהולכת שולל מתמשכת. אך כל הולכת שולל מניחה בבסיסה אלטרנטיבות, המוליכות לאמת. אחת מאלה היא לדידו של שופנהאואר האמנות בכלל והמוסיקה בפרט, ובכל פעם שאני ניגש לכתוב, לנגן, להקליט או להופיע, האלטרנטיבה הזו נמצאת תמיד ברקע.
פרנץ קפקא - המשפט
אם הייתי מוכרח לתאר במלים את מה שחוויתי תוך כדי קריאת הספר, הייתי מכנה את עלילת הספר עבורי כפרנויה בתוך פרנויה. הפרנויה הראשונה היא, כמובן, זו הנכפית על ג'וזף ק', ואילו השנייה היא הפרנויה האישית שלי, שהלכה וגברה ככל שהתקדמתי בקריאה: "קפקא כתב את הספר עליי!". קיימים קווי דמיון בולטים בין עלילת הספר לחיי בשנים האחרונות, אך לא זו כוונתי. הזדהות עם דמות ספרותית היא תופעה מוכרת. פחות מוכרת היא כתיבה השואבת אותך לתוך הסיפור עד כדי אובדן זהות זמני טוטאלי.
פרידריך ניטשה - הפילוסופים הפרה-אפלטוניים
פרידריך ניטשה הוא אחד ההוגים החשובים ביותר בכל הזמנים, ועל כך עוד אכתוב. אך בלקט הרצאות מוקדם זה תמצאו את ניטשה הפילוסוף רק בנקודות ספורות. ניטשה המומחה לפילולוגיה ולתרבות קלאסית, הוא הבולט כאן. הרעיונות הפילוסופים הגדולים המצויים בספר זה הם לא של ניטשה, אלא של הפילוסופים הפרה-אפלטוניים (המוגדרים כיום בעיקר כפרה-סוקראטיים).
אלה הם מי שעיצבו את החשיבה המערבית, ביציאתם מהחשיבה המיתית הקדומה (לעתים תוך ביקורת חריפה עליה, כמו במקרה של קסנופאנס) לפילוסופיה עצמאית ומקורית. החשיבה העצמאית של היראקליטוס, למשל, תלך איתי לקבר, כקעקוע פרמננטי שעל זרועי הימנית, ובו כתוב ביוונית המקורית: "חקרתי את עצמי".
פרידריך ניטשה - לגנאולוגיה של המוסר
ניטשה הוא לא פרובוקאטור, או לפחות לא זאת הייתה כוונתו בהתפלספות. כמעט כל רעיון חדש שהגה ריתק אותו למיטת החולים למשך ימים, שבועות או אף חודשים. לכן, להתנגדות שלו לתפיסות המוסר שקדמו לו צריך להתייחס במלוא הרצינות.
מקור המוסר אינו בערכים מופשטים של טוב ורוע, ולא במצפון או בצו מוסרי הטבוע בכל אדם באשר הוא, ואף לא בתועלתנות, אלא
ניטשה טען שמי שכותב באפוריזמים מעוניין בכך שכתביו ייזכרו בעל-פה. רבים מהאפוריזמים המרכיבים את "המדע העליז" ראויים לשינון בעל-פה. הספר מגוון בצורה בלתי רגילה. משמעות החיים, אהבה, נשים, תרבות, לוגיקה, אפיסטמולוגיה, מוסר, צדק, אמנות ודת, הם כולם נושאים לדיון בספר זה.
מוצג בו לראשונה אחד הרעיונות המעניינים ביותר של ניטשה: החזרה הנצחית, האפשרות לפיה חיינו את חיינו אין-סוף פעמים בעבר, וכפי שאנו חיים אותם בהווה, נחייה אותם גם אין-סוף פעמים בעתיד. ניסיון מחשבה זה לא הרפה ממני במשך שנים.
אריסטו - על הנפש
מדוע זה שגם אחד הפילוסופים החשובים ביותר בכל הזמנים, אשר תרם תרומה אדירה למגוון תחומי עניין כגון אנטומיה, אסטרונומיה, גיאוגרפיה, גיאולוגיה, פיזיקה, זואולוגיה, אתיקה ורטוריקה, חשב שהניסיון להבין את הנפש הוא אחד המיזמים הקשים ביותר בעולם? כרונולוגית, עוקבים אחר הספר חיבורים אודות החושים והאובייקטים שלהם, ובכלל זה שלושה חיבורים אודות החלומות. ממכלול זה של כתבים למדתי על הנפש לא פחות מאשר מהפסיכולוגים המודרניים.
להכיר את האיש שמאחורי הפנומן. אם הסונטה המפורסמת לפסנתר מס. 8 בלה-מינור לא מרגשת מספיק, נסו להאזין לה לאחר קריאת המכתבים שכתב מוצרט לאביו בתקופת הלחנתה, בעת ששהה בפריז עם אמו, אשר נפטרה שם עקב מחלה פתאומית. זו דוגמה אחת מיני רבות. מאחורי כל גאון מצוי בן אדם, ובמקרה של מוצרט, אדם תלותי, ילדותי ולפי אנאליזות פסיכיאטריות מסוימות – חולה נפש (לפי הקללות במכתבים לבת-דודתו הוסקה המסקנה כי מוצרט לקה בתסמונת טורט). ההשפעה האישית של המכתבים עליי הייתה גילוי העובדה שאפילו גאון בסטנדרטים של מוצרט ניסה להתאים את עצמו לדרישות הקהל. לאחר קונצרט לא מוצלח, הוא מתאר לאביו את הכאב שחווה, וכותב כי בכוונתו לשכתב את היצירה על מנת שתהיה פופולארית יותר. לכל אמן, כך גיליתי, יש את הצורך בהזדהות ובאהדה מצד הקהל.
תומאס הובס - לויתן
אחרי ששאלו אותי אין ספור פעמים "איך חיים מפילוסופיה?" למדתי לענות "ואיך אתה חי בלעדיה?". המאגנום אופוס של הובס, "לויתן", הוא מורה דרך שאדם נאיבי (כמו שהייתי לפני שנים) כמעט ולא היה מסתדר בלעדיו. המצב הטבעי, בו אדם לאדם זאב, נשלט על ידי שלום ושלווה המובטחים על ידי חתימת כלל האזרחים על אמנה חברתית, והצבת ריבון בראשית הפירמידה. הישרדות היא הסיבה האמיתית להקמתה של חברה. אבל, וזה אולי הלקח החשוב ביותר שהפקתי מהספר, כשאותו ריבון לו הבטחת את נאמנותך מאיים לפגוע בך, יש לך כל זכות שבעולם להגן על גופך, שהרי מלכתחילה חתמת על האמנה כדי להבטיח את הישרדותך. לכן: הקם להרגך, השכם להרגו.
סופוקלס - כל הטרגדיות
שיאה של הדרמה היוונית היא הטרגדיה של סופוקלס. הנאתי מהטרגדיות היא לא ברמה הפילוסופית, אלא בעיקר ברמה הסינמטית. כשקראתי כל אחת מהטרגדיות, היא תורגמה במוחי לסרט, וכל סרט שכזה, למרות שתוקצב ב-0 דולרים ולא במיליונים, היה חוויה שלא אשכח לעולם.
נא להמתין לטעינת התגובות
