גאונים בנקמת המחוננים
לאונרדו דה וינצ'י ואלברט איינשטיין, שכיכבו בנאום הפתיחה הלא בהכרח גאוני של אלי אילדיס, הם גאונים, ובאותה מידה גאון גם כפיר, שלחץ ראשון על הזמזם כששאלו מה זה פוזמק. נעה ידלין, אדם בעל אינטליגנציה נורמטיבית, הביטה משתוממת בשפע הלאונרדו דה ווינצ'ים שהציפו את המסך ב"נקמת המחוננים"
יותר מאשר מעיד השימוש האינפלציוני בתואר הנדיב על האיי-קיו של המתמודדים הוא מעיד על התוכנית עצמה: ב"נקמת המחוננים" (או אם תרצו, בערוץ 10, ואם באמת תתעקשו, בטלוויזיה כולה),
"גאון" הוא כינוי כללי לכל מי שאיננו מטומטם לגמרי, והמסוגל להוכיח את אי טמטומו זה לפחות באמצעות יכולת מעוררת התפעלות אחת. התנאי היחיד הוא, שיכולת זו לא תימנה עם היכולות המקובלות בטלוויזיה (למשל, יופי, "יד על הדופק" וכיו"ב), אלא תהיה כזו הזרה לטלוויזיה באופן מוחלט: למשל יכולת ספרותית, מתמטית או מדעית (פיזיקה הכי טוב-בעיקרון, כל מי שהתקבל ללימודי פיזיקה הוא אוטומטית גאון), או כישרון חריג (זיכרון פנומנלי, לדוגמה).
מאחר שלטלוויזיה עצמה אין כל יכולת לשפוט את רמתם של הטוענים לכישרונות אלה, היא נסמכת תמיד על אישורים רשמיים מן החוץ: זה מחזאי גאון משום שזכה בפרסים, או בהערכתם של זוכי פרסים אחרים, ובמילים אחרות הוא "מוערך" (הכי טוב מוערך ומת-זה הכי לוקח); זה מדען גאון משום שהמציא משהו שקנתה חברת ענק (מחו"ל); וזה גאון (כללי) משום שהוא מסוגל לזכור לעיני האומה את רצף המספרים שתציג לו הטלוויזיה, ובכך להוכיח את גאונותו. עם קבוצה זו נמנים גם "גאוני" "נקמת המחוננים": הם מסוגלים לבצע פעלולים שעוברים בטלוויזיה, ושרוב צופי הטלוויזיה, וכן אלי אילדיס, אינם מסוגלים לבצע כלל. למשל, להכפיל 113 ב-74.
אי לכך הם גאונים. האם יכול להיות שהם, נניח, סתם מחוננים (כפי שהבטיחה הכותרת), או רחמנא ליצלן, קומץ ילדים מתוקים, זריזים ונבונים? לא יכול להיות. כל מי שמשתתף בתוכנית הזו הוא גאון, נקודה.
ברוח הפרגון הבלתי מתקטננת הזו, מוותרים ב"נקמת המחוננים" על הבחנה בין דרגות שונות של גאונות: לאונרדו דה וינצ'י ואלברט איינשטיין, שכיכבו בנאום הפתיחה הלא בהכרח גאוני של אלי אילדיס, הם גאונים, ובאותה מידה גאון גם כפיר, שלחץ ראשון על הזמזם כששאלו מה זה פוזמק.
ההתפעמות המגוחכת הזאת מ"גאונותם" כביכול של הילדים מכתיבה את מבנה התוכנית כולה. הילדים מוצגים בה כעל אנושיים, משודרגים למעמד ספק חייזרי. זה ההבדל בין "מחונן" או "חכם", שנתפסים בכל זאת כשלוחות נורמטיביות
בהתאם לכך, זמן מסך ניכר מוקדש לתובנותיהם הילדותיות (הם ילדים, לעזאזל! ), כאילו "גאונותם" מעניקה לאמירות הטריוויאליות משנה תוקף.
האם שאלתם את עצמכם מה התוכנית הזאת עושה בשעה תשע בערב? מראשיתה ועד סופה זוהי תוכנית לילדים: המתמודדים בה הם ילדים, התחרויות הן בסגנון צופים, וצורת הדיבור, תוכן הדברים, ההתנהלות וסוג התככים לקוחים כולם מעולם התוכן של בני 12 ומטה.
בניגוד ל"האם אתה חכם יותר מתלמיד כיתה ו'", היא אינה מציעה לצופה מתמודד מבוגר, דומה לו, המתחרה בילדים. אם ככה, מדוע היא לא משודרת, למשל, בשעה ארבע אחר הצהריים, בחינוכית או בערוץ הילדים? חוקר תקשורת ההמונים ניל פוסטמן דיבר בספרו "אובדן הילדות" על טשטוש הגבולות בין ילדות לבגרות, הבא לידי ביטוי חריף במיוחד בטלוויזיה.
אם היה חי היום, הייתי שולחת אליו קלטת של "נקמת המחוננים", שעושה עבודה מושלמת בלבגר את הצעירים ובלפגר את המבוגרים. השבוע שאלו הפרומואים לתוכנית, ללא הרף, "מה שבר את שי?", ילדה קטנה המתמודדת בתוכנית.
שי מוצגת שם כאישה מבוגרת לכל דבר ועניין - באותה מידה אפשר היה לשאול "מה שבר את ויקה?" - והלוא רק באופן כזה עשויים אנשים מבוגרים למצוא בה עניין.
ב"נקמת המחוננים" נבחנים הילדים על אותן נקודות שמרכיבות את עיקר הזהות שלהם: החזק במתמטיקה נבחן במתמטיקה, המצוין באנגלית נשאל על כך. הכישלון (ומישהו מוכרח להיכשל) במקרה הזה פירושו כישלון גורף, טוטאלי, פגיעה אנושה בנקודת הגאווה והחוזק.
כל זה, בגיל 12. הדבר דומה לשעשועון שייקרא "מי רופא השיניים הטוב בישראל", ובו יישאלו רופאי שיניים שאלות ויקבלו משימות בתחום רפואת השיניים: מי שייכשל, או יטעה, יאבד בעצם את מקור גאוותו, את מטה לחמו, מול כל עם ישראל. תזכירו לי מי הגאון שאישר לילדים האלה להשתתף בזה? אה, כן, ההורים. לאונרדו דה וינצ'י, מאחוריך.
"נקמת המחוננים", ערוץ 10
נא להמתין לטעינת התגובות
