ספרדי, פולנייה ומשורר נפגשים במלון - מתוך כתב העת "מסמרים"
לוח חשמל של רעיונות לא מסודרים - התכתבות סמויה בין פדרו אלמודובר (שחור) לוויסלבה שימבורסקה (לבן)

1.
אפריל 2005. ברלין. אמצע הלילה כמעט. בטלוויזיה המיניאטורית במלון משדרים את תקציר הניצחון (2:0) של באיירן מינכן על ארמניה בילפלד. אני מדפדף לערוץ אחר ורואה את הסרט "דבר אליה" מדובב לגרמנית. מוזר, מוזר מאוד אפילו, לשמוע איך שפת הטלנובלה שכדרר פדרו אלמודובר בפי גיבוריו מקשיחה את עצמה בשפה שאין לה טיפת פלמנקו במיתרי הגרון.
בראיון שערך ב-1984 שאל אלמודובר את עצמו בדבר "הפעילות הבלתי פוסקת" של עצמו. מהתשובה כדאי לצטט כמעט מילה במילה:"היא מונעת על ידי הייאוש... אותי העבודה לא מרגיעה. להפך, היא פותחת לי דלת לאי-נחת חדש אני לוח חשמל של רעיונות לא מסודרים, חסכים תרבותיים ורגשות סותרים. הבושה, חוסר הביטחון והצורך לא לשבת בידיים שלובות גם הם מרכיבים בלוח הזה."
נדמה לי שבדברים אלו מקופלת הארס פואטיקה של אלמודובר, גם היכולת להתכתב עם תחושת הייאוש, ובעיקר ההשוואה ל"לוח חשמל". הוא שייך לקולנוענים שאינם מסתפקים רק בתחביר של הקולנוע. הוא מכיר את קו הזינוק שסומן בפחם שחור של הריצה למרחקים ארוכים שיש בטקסטים ספרותיים, ויודע לחבר תמונה לספרינט של השירה.
ב"דבר אליה" לוח החשמל המטפורי אינו מאותת רק דיבור, הוא מכיל בתוכו שכבות ארכיאולוגיות עמוקות יותר. בין השורות שמעתי את תופי הטם-טם של ויסלבה שימבורסקה (ש"דוּבבה" נפלא לעברית בידי רפי וייכרט). בשורות שאצטט (כולן מתוך המבחר "בשבח החלומות", הוצאת קשב לשירה) אנסה להראות איך שירים שנכתבו בזמן אחר, במקום אחר, לגיבורים אחרים, יכולים פתאום ל"התרהט" בחלל הפה של בֶּניניוֹ, גיבור "דבר אליה". זוהי הצדעה ללוח החשמל שהארתי קודם.
הנרי אונגר (בספרו "קולנוע ופילוסופיה") מציג את במאי הקולנוע כ"מהנדס תגובות", כמי שמפעיל רטוריקה כדי לשווק תפיסת עולם. אלמודובר היה כבר בסרט הזה. בסרטים שלו, ובעיקר ב"דבר אליה", ההמראה מהמסלול הטלנובלי לשמי השירה מזמינה הנדסה אחרת. שירית.
2.
"עוֹדֶנִּי יְשֵׁנָה
וּבֵינְתַיִם מִתְרַחֲשׁוֹת הָעֻבְדּוֹת.
הַחַלּוֹן מַלְבִּין,
הָעֲלָטָה מַאֲפִירָה,
הַחֶדֶר חוֹרֵג מִמֶּרְחָבִים מְטֻשְׁטָשִׁים,
אֲלֻמּוֹת-אוֹר חִוְּרוֹת, רוֹעֲדוֹת, מְחַפְּשׂוֹת מִשְׁעָן.
אַחַר-כָּךְ, בְּלֹא חִפָּזוֹן,
שֶׁכֵּן זֶה טֶקֶס,
מִישׁוֹרֵי הַתִּקְרָה וְהַקִּירוֹת מִתְבַּהֲרִים,
הַצּוּרוֹת נִפְרָדוֹת
זוֹ מִזּוֹ,
צַד שְׂמֹאל מִצַּד יָמִין..."
(שימבורסקה. שורות הפתיחה מתוך "שעה מוקדמת")
האם אי אפשר לקחת את השורות האלה כפי שהן ולרהטן בפיה (או במחשבותיה) של אליסיה, השוכבת מוכת תרדמת מול בֶּניניו? גם ב"דבר אליה" החלון מלבין, גם שם העלטה מאפירה, גם שם אלומות האור "מחפשות משען". כן, מדובר בטקס. בסרט אין מילים במהלכו. בשיר של שימבורסקה המילים הן הוראות בימוי. הוראות לתאורן לא לשכוח שלוח החשמל מתעתע בתודעה המאוהבת באזור הדמדומים שבין שתיקה לדיבור, שבין שחור ללבן. מי שמחפש אפור, שיקרא קטלוג של "איקאה" וידפדף ב"לגעת באושר".
3.
"...כְּשֶׁאֵינֶנּוּ מַבִּיט בִּי
אֲנִי מְחַפֶּשֶׂת אֶת בָּבוּאָתִי
עַל הַקִּיר. וְרוֹאָה רַק
מַסְמֵר, שֶׁהוּסְרָה מִמֶּנּוּ תְּמוּנָה."
(שימבורסקה. שורות הסיום מתוך "על כוס יין")
"דבר אליה" הוא סרט חיפוש. שירהּ של שימבורסקה מסתיים בחיפוש עצמי. מי מכיר את האישה שבקיר. המסמר התקוע מזכיר את התמונה שפעם נתלתה עליו. אליסיה ב"דבר אליה" מתחבאת יותר מכול בתוך שכחתה. בניניו
4.
" בִּמְקוֹם שִׁיבַת הַזִּכְרוֹנוֹת
בִּשְׁעַת גְּוִיעָה
אֲנִי מַזְמִינָה אֶת שִׁיבָתָם
שֶׁל חֲפָצִים אֲבוּדִים..."
(שימבורסקה. שורות הפתיחה מתוך "טבע דומם עם בלון קטן")
מצמרר לחשוב שבניניו המתבונן באליסיה, ומרקו המתבונן בלידיה, לוחמת השוורים המנוצחת, הם שני גברים המרגישים ברגעי החולשה ששתי הנשים מולן הן "חפצים אבודים". הזכרונות שבים. שעת הגוויעה מתקתקת בשעון. בין שני הגברים רובצת המילה "גורל". זוהי אלכימיה משונה, כיוון שלבניניו אין כמעט סיכוי להיפגש במקום אחר. אלמודובר מלחים במערכת היחסים שביניהם את הצורך האנושי לדבר. מול הצורך הזה שוכבות שתי נשים חתומות פה, אבל גם שתיקתן היא ריקוד או מלחמה בשור. האם אין הן מטפורה ל"חפצים אבודים" בשירה של שימבורסקה?
5.
הגול הנפלא של מיכאל באלאק כבר בדקה השלישית הוא הדבר המוצק שהתרחש באותו לילה. ייתכן שהניסיון שלי לשתול פסקול פולני בסרט ספרדי שמדבר גרמנית הוא רצון לשמוע שירה בכל מקום. בכל מקרה כדאי לצטט עוד חמש שורות של שימבורסקה (מתוך השיר "מציאות"):
"...לֹא הַחֲלוֹמוֹת מְטֹרָפִים,
הַמְּצִיאוּת מְטֹרֶפֶת,
וְלוּ בְּשֶׁל הָעַקְשָׁנוּת
שֶׁבָּהּ הִיא נֶאֱחֶזֶת
בְּרֶצֶף הָאֵרוּעִים..."
ואחרי השורות האלה אלמודובר ושימבורסקה הם אחים בדם.
"מסמרים" מס' 8: שחור לבן