שני דורות אמנים מציגים ב"גנים"
שני דורות של יוצרים מאותה משפחה נפגשים בתערוכה "גנים" שמוצגת בגלריה חנינא ביפו. הצייר לארי אברמסון ובתו תמר, שמשתפים פעולה בתערוכה, מודים כי יש קשר אמנותי בין שני הדורות אך כל אחד מהם פועל בזכות עצמו. האמנית נעה חרובי מחדשת דרך התערוכה את הקשר עם סבה, הצייר שמואל חרובי
את המציגים בתערוכה - לארי אברמסון וביתו תמר, דורון לבנה וביתו עלמה, אברהם אופק ז"ל ובנו יונתן, ושמואל חרובי ז"ל ונכדתו נעה - אסף הירשפלד בזריזות, תוך שהוא מבקש ליצור דיאלוגים בין הדורות, לבחון את מערכת היחסים בין אמנים ותיקים לאמנים צעירים, בין אבות לבנות ובנים, בין החיים למתים, ולבדוק האם וכיצד הגנטיקה עובדת בתוך תחום האמנות.
תמר אברמסון, 2008 צילום: מתוך התערוכה
לארי אברמסון משתף פעולה עם ביתו תמר בת ה-17, תלמידה בבית הספר התיכון לאמנויות בירושלים. אברמסון מספר כי בחר להציג עבודה משנת 1994, אז הייתה תמר בת 3. "יצרתי צלליות של בני המשפחה ובכל אחת מהן שילבתי צמח על פי בחירתו. כיוון שתמר הייתה קטנה אני בחרתי את הצמח עבורה. את הצללית של תמר שמתי עם הפנים למעלה לשמיים. קיימתי אז דיאלוג חד צדדי איתה והבעתי במבט הפונה מעלה את הפוטנציאל שלה והתימהון מול העולם".
תמר, מצידה, בחרה ללכת לסטודיו של אביה לשם השראה. "הלכתי לסטודיו עם מצלמה. ובהתחלה חשבתי לקחת משם חפצים", מספרת תמר, אחר כך ראיתי את קיר הסטודיו המכוסה ענפים, עלים יבשים, ציור קטן ושושנת יריחו שמופיעה הרבה בציורים של אבא. חשבתי שהקיר יותר מתאים ומזוהה עם אבא והיצירה שלו וציירתי בצבעי שמן"
"היא הלכה לסטודיו שלי והסתובבה בו כמו מסע בטבע", מספר אברמסון, "יש במקטע של קיר הסטודיו השתקפות של הדיאלוג שלנו מאז - רק שהפעם היא מנסה לפענח אותי".
תמר עדיין מנועה מלהתחייב לציור. "מגיל צעיר ציירתי עם אבא, על אף שהוא לא אוהב לצייר קונקרטי ולי זה דווקא חשוב, דברים שהוא אמר לי לאורך השנים מהדהדים תמיד כשאני מציירת", אומרת תמר, "למרות זאת עדיין לא החלטתי מה לעשות, אני נעה בין אמנות לבישול כרגע".
לארי אברמסון, 1994 צילום: מתוך התערוכה
נעה חרובי, בת 29 הלומדת כעת לתואר MFA ב- School of Visual Arts בניו יורק התבקשה לדו שיח עם סבה, הצייר שמואל חרובי ז"ל שנפטר ב- 1965 לפני שנולדה. "לי זה היה מובן מאליו לגדול עם העבודות שלו בבית", מספרת חרובי, "אמנם לא הכרתי אותו אישית אבל הכרתי את העבודות שלו מגיל אפס וזה השפיע עלי ללא צל של ספק".
דמותו המיתולוגית של חרובי תמיד הייתה ברקע, כפי שמתארת חרובי. "ציירתי תמיד, מאד שאני זוכרת את עצמי, והורי תמיד עודדו אותי. מצד שני סבא היה הצייר האגדי, שאי אפשר להשתוות לו, בתור ילדה אף פעם לא האמנתי באמת שאוכל להיות ציירת כמו סבא שמואל"
"עם זאת תמיד דיברו על כמה שהיה עני, וכל מה שעניין אותו זה לצייר, למרות שמשפחתו התקיימה רק בקושי. אבא שלי ודוד שלי פנו
שניהם לכיוונים פרקטיים מובהקים -לארכיטקטורה. גם מההיבט הזה, הכלכלי, היה משהו מפחיד בלבחור להיות אמן", היא מוסיפה.
חרובי התלבטה באילו ציורים לבחור. בתחילה חשבה על רישומים: דמות סנדלר שרשם סבה ורישום של אביה זכרונו לברכה, שרשמה היא. באופן זה רצתה ליצור את הקשר בין שלושת הדורות. לבסוף החליטה לבחור בציור אקליפטוסים של חרובי שהיה תלוי בחדרה שנים ולפני כן אצל אביה במשרד.
"יש בציור דינמיות, הוא לא מתקתק, הפריים חתוך, גזעים אלכסוניים, ציור חוץ קטן של נופי ירושלים אופייני לסבא שלא היה כרוך אחר נופים כנעניים ראשוניים כמו הרבה מבני זמנו".
היצירה האישית שבחרה היא ציור חוץ ירושלמי, שציירה בעין כרם. "מעניין להסתכל עליהם אחד ליד השני", היא אומרת, "יש לתערוכה הזו משמעות עבורי, לראשונה אני וסבא עומדים זה מול זה כאמנים, ואני יכולה לבחון את העבודה שלי מול שלו בעין מקצועית, יותר משוחררת מהמיתוס. אמנם מקור ההשראה זהה אבל הטכניקה שלו היא יותר מהוקצעת משלי. להבדיל, אצלי יש יותר התרכזות בהתבוננות ופחות במוצר הסופי. רואים שהוא הוקסם מהאור הירושלמי, אצלי יש משהו יותר מחוספס".
והגנטיקה?
"במשפחה שלנו יש כנראה גן דומיננטי. אבי ודודי בחרו ללכת בנתיב הפרקטי, אני ובנות הדוד שלי עוסקות באמנות בעיצוב, גרפיקה ואופנה וגם אצל הנינים אני כבר יכולה לזהות אותו".
נא להמתין לטעינת התגובות
