מדברים בצ'ט: ריקי כהן עם ארנה קזין
ריקי כהן נפגשה לשיחת צ'ט עם ארנה קזין שספרה "על הנוחות" יצא לאחרונה לאור. כהן וקזין החליפו ביניהן מילים על חוסר הנחת שמעורר הספר וגם על שופינג, סוציאליזם ותודעה פוליטית
ארנה: טוב, תודה. ומה שלומך?
ריקי: בסדר גמור. הספר בחנויות, את בטח מתרגשת.
ארנה: כן, אני לא יכולה להגיד של.
ריקי: הנה תראי, חשבתי על זה, שתינו היינו עיתונאיות ב'העיר' פעם, יצאנו לראיין אנשים בבתי קפה, ועכשיו כל אחת מהמחשב שלה, זה ממש נוח, מה רע בזה?
ארנה: זה לא רע. עצם האפשרות להיות בקשר בצורה נוחה ונינוחה אינו בעייתי לעצמו. בחיבור על הנוחות אני מנסה להתבונן באופן שבו הנוחות נעשתה ערך מרכזי שדוחק מפניו ערכים אחרים. שם הבעיה. ואגב, בהעיר מדי פעם עוד נסענו לראיין אנשים אפילו מחוץ לעיר. אפילו בשטח ממש! לא רק בבתי קפה. אם כי קשה לזכור את זה היום.
ריקי: זה גם חוסך, דלק, הוצאות בתי קפה, וכמובן הטרחה, אבל זה גם מונע חלק נכבד מהחוויה האנושית, כמובן. אני זוכרת את זה. גם נסעתי למקומות מאד מרוחקים, אבל תמיד שנאתי את זה. אז עוד לא היה לי רשיון, יש לי רשיון רק שש שנים, ותמיד תמיד שאפתי לעבוד רק ליד מחשב.
ארנה: אני דווקא מתגעגעת לנסיעות ההן. לעבודה שיש בצידה מעט זעה.
ריקי: כן, את מדברת על זה בהרבה חלקים בספר, וזה אחד הדברים שהטרידו אותי, ואשאל עליהם, אני חייבת לומר, הספר מרתק, אבל מעצבן! סליחה על סימן הקריאה.
ארנה: קדימה. אני רוצה שתוציאי את כל העצבים.
ריקי: אני מקווה שלא תראי בזה תוקפנות, כי זה ממש לא, אני מנסה להעביר לך את חווית חוסר הנוחות שגרמה לי הקריאה, משום שהשאלות כל הזמן מתדפקות בקריאה, והתנגשויות, קונפליקטים שונים.
ארנה: אני שמחה מאד מאד לגלות שהספר מעורר אי נוחות. נדמה לי שהייתי תופשת את זה ככישלון אם התגובות
ריקי: כן, הנחתי כך, ואני מפרטת. קודם כל, מה דעתך על הקמפיין החדש של קום איל פו, קני מעט, רק דברים שאת צריכה?
ארנה: דעתי מורכבת. ואני צריכה בשם הגילוי הנאות לציין שתרמתי לקמפיין שלהן איזשהו מאמר שכתבתי על המחיר האמיתי של הבגדים הזולים, ושהופץ בחנויות הרשת. ובכל זאת - יש בעיני תבונה ברעיון שעומד בבסיס הקמפיין. הרעיון שלא חייבים לקנות הרבה. שאפשר לעצור. ויש בעיה עם החיבור בין הרעיון הזה לבין הרשת ומעשה השיווק שלה.
ריקי: לא הרגשת שקונים את האג'נדה שלך בכסף טוב? עסק שמוכר לבוש רק למעטות שיכולות, באלפי שקלים לפריט לפעמים? שעושה שימוש ציני באידיאולוגיה ?
ארנה: אני חושבת שקהל היעד העשיר של הרשת הוא לא הבעיה. מה שצריך לבדוק במקרה כזה הוא אם הבעלים של הרשת מקיימים את האידיאולוגיה המוצהרת כמעסיקות. אם הן משלמות שכר הוגן ומתייחסות באופן הוגן לעובדות שלהן.
ריקי: ואת בדקת את זה?
ארנה: מהמעצבת ועד אחרונת התופרות במפעל ליד עזה. כתבתי זאת בפירוש באותו מאמר שהופץ בחנויות הרשת.
ריקי: בכל זאת, יש הרבה צביעות בהטפה שלהן, קני מעט, תני לנו את כל משכורתך תמורת חולצה ומכנסיים. מה לעשות, למעמד הביניים יש שיקולים, אי אפשר להתחמק מזה, אני מעדיפה לקנות שתי חולצות במחיר אחת, כי זה משרת את היום יום שלי.
ארנה: אבל אולי השיקול שלך מוטעה. אולי את לא שמה לב שבסופו של חשבון את קונה ומוציאה יותר.
ריקי: זה כבר שיקול צרכני, מאד יכול להיות.
ארנה: ובכל מקרה, מה שמעניין בעיני הוא לא שיקולי הקנייה של מעמד הביניים אלא השפעת הקנייה על המעמדות הנמוכים.
ריקי: כן, את מדברת על זה הרבה בספר ואני שאלתי את עצמי על האנשים השקופים, מה אנחנו אמורים לעשות למענם? איך אנחנו אמורים לדאוג לשלומם? מחלק המים שלך, הטבח במסעדה. אנחנו באמת אמורים לשאול כמה הם מרוויחים, והאם מתייחסים אליהם יפה?
ארנה: אני חושבת שאנחנו לא חייבים לעשות כלום. אבל יהיה טוב אם נשים לב למה שמבקשים להסתיר מאיתנו. וכן, למה שלא נוודא שעוזרת הבית מקבלת תשלום הוגן ותנאים סוציאלים שמגינים עליה.
ריקי: זה קל, אם היא מועסקת ישירות אצלנו, וגם אם בחברה, אבל כשאת אוכלת במסעדה, קשה לוודא את שלומו של הטבח, וכן נראה טרחני אם כי, קל להחרים עסקים כמו קופי בין בזמנו.
ארנה: ולמה שלא נוודא שאנחנו משאירים טיפ גדול. ולמה שלא נחשוב על מחלק העיתון שמוותר על הנוחות שלו כדי שלא נצטרך לטרוח ולרדת שלול קומות כדי להעלות את העיתון בעצמנו.
ריקי: אלו דברים קלים שהמון בורגנים עם רגשי אשמה עושים כדי לכבס את מצפונם,. הספר מפעיל מנגנון אשמה של אלו שיש להם, מנגן על הכפתורים האלו, את לא חושבת?
ארנה: את צודקת. אם נסתפק במחשבות ובאשמות מתוך הכורסא, לא עשינו הרבה. אני מקווה שהמודעות הזאת לאנשים המסוימים שכרוכים במנגנוני השיווק והשירות תגרום לנו לקום מהכורסא ואולי להצטרף למאבק חברתי למען עובדים. ואולי תגרום לנו לחשוב פעמיים לפני שנתמוך במפלגות שאינן סוציאליסטיות ברוחן.
ריקי: את לא חושבת שזה מאבק אבוד? אין שום אחיזה לסוציאליזם בחיים שלנו כיום.
ארנה: הסוציאליזם לשמו אולי אבוד. אבל סוציאל-דמוקרטיה, העסקה הוגנת, שיפור מצב העובדים, מלחמה נגד ניצול - אלא מטרות שאסור לוותר עליהן. זו הבעיה הגדולה בעיני שנובעת מתרבות הנוחות. נוח לנו לוותר על המאבקים ולהסכין עם הניצול. זה מתכון לחורבן חברתי ונפשי.
ריקי: את מועסקת ב'הארץ' כיום?
ארנה: לא במשרה קבועה. כפרילנס. אבל אני מרגישה קשורה רגשית לעיתון הזה ולעיתונות שהוא מייצג בעיני עדיין.
ריקי: היית מהכותבים הבכירים שלו, למה פרשת?
ארנה: רציתי לעשות דברים נוספים. לכתוב בז'אנרים שונים. לכתוב ספרים. עדיין אשמח אם אמצא דרך להשתלב ב"הארץ". חשוב לי הביטוי העיתונאי. אבל גם חשובה לי היכולת להעמיק ולערוך תחקיר ולהרגיש תחושה עצמאית. אמנם לא קל מבחינה כלכלית. אבל זו חירות מאתגרת ומעניינת.
ריקי: איפה את גרה?
ארנה: בתל אביב.
ריקי: גם את מרגישה שפרנסת העיתונאים קשה מתמיד, בטח עקב מחירי הדיור?
ארנה: לעיתונאים קשה להתפרנס בדיוק כמו שקשה לעובדים אחרים שאינם עובדי הייטק. וכן, נראה לי שיש מגמה של פגיעה הולכת ונמשכת ביכולת של עיתונאים להתקדם מבחינה מקצועית וכלכלית.
ריקי: איך הבית שלך? יש לך רהיטים של איקאה למשל?
ארנה: יש לי ארונית מסוג "בילי" של איקיאה. וגם מנורה אחת שלהן. אבל חברתי שאיתה אני חיה היא אחת שאוהבת לאסוף רהיטים מהרחוב ולהחזיר אותם לחיים. ואני ככלל באמת משתדלת להתרחק מרשתות גדולות ולמצוא את כל צורכי הבית אצל בעלי עסקים קטנים. וכל הזמן נכשלת בזה. כל הזמן מוצאת את עצמי קונה בטיב-טעם שסמוך לבית.
ריקי: שאלתי את עצמי בעניין הזה, מה כל כך רע בזה .אני מאוהבת בקניות באינטרנט למשל גם סוחרים קטנים מצאו שם מקום. השוטטות גורמת לי סבל. החיפוש חסר התכלית, הוא גם גורם לי לבזבז יותר.
ארנה: אם את מסתכלת על העולם רק בהיבט של של נוחות, ורק מנקודת מבטה של הצרכנית, במונחים של מחיר ונגישות, באמת לא רע לקנות באיקיאה או באיי-אם-פי-אם או באינטרנט. אבל אם את מסתכלת על העולם במונחים של חברה ומנקודת מבט של אדם, שהוא גם עובד, וגם אשה יצירתית, וגם חבר של אנשים אחרים, וגם סקרן, וגם פתוח. אז נראה לי שמפסידים הרבה מהתמסרות לחברות הגדולות. המגוון העירוני יוצא נפסד. האינטראקציה החברתית מידלדלת.
ריקי: אבל הדיאלוג עם החוץ, שאת כה כמהה אליו, מזמין גם הרבה אי נחת.
ארנה: היכולת לפגוש ולקבל השראה ולהתווכח ולהתחכך הולכת ומתקלקלת. אי נחת זה טוב.
ריקי: אין לי ויכוח איתך על זה.
ארנה: אי נחת זה חיים.
ריקי: אני מסכימה, שהשראה וחיכוך יוצאים נפסדים מהסתגרות בבית או במשרד במשך שעות ארוכות.
ריקי: אבל את כותבת למשל, בעמוד 39, רגע, מצטטת "ההשכלה, ההמחשבה, החקירה למען הידע, האמנות והאומנות, העבודה המאומצת כאמצעי לגעת בחיים, לעבד את המוות, להתערב בהוויה, השאיפה להטביע חותם, לתקן... ללא ספק אינן עוד משאת הנפש של הזרם ל תרבותנו בישראל"
ואני שואלת - מתי זה כן היה? רוב האנשים רוצים לנוח, להתבדר, ולא לחשוב יותר מידי, זה תמיד היה כך.
ארנה: זה לא היה כך תמיד וזה לא כך בכל מקום בעולם. בראשיתה של הציונות החלוציות היתה ערך שגבר על הנוחות. הצבר היה כל מה שאינו בורגני ונוח.
ריקי: אבל הייתה מלחמת הישרדות, את לא שמחה שהיא נגמרה?
ארנה: ובמדינות אירופאיות שונות היום העובד עומד עדיין במרכז לפני הצרכן וכך ראוי שיהיה.
ריקי: שמה שמעניין אותנו היום זה אנחנו?
ארנה: מלחמת ההישרדות לא נגמרה. תשאלי את הפלסטיני במחסום. תשאלי את הפועל שעובד משרה מלאה בשביל שכר מינימום. תשאלי את המנקה הפיליפינית שהשאירה את ילדיה אלפי מילין הרחק במדינתה ובאה לכאן כדי לפרנס אותם.
ריקי: נכון, אבל גם הם רוצים את אותם דברים, לחיות טוב מבחינה כלכלית, ושיהיו להם דברים שינעימו את חייהם, טלוויזיה גדולה, מחשב, שאיפות קולקטיביות, אם לדבר בהכללה.
ארנה: את צודקת. אבל נדמה לי שמאבק ההישרדות גם לא נגמר כשמשיגים את הדברים האלה.
ריקי: למה?
ארנה: לי אמנם נוח מאד והחיים קלים. אבל עדיין יש אי נחת ורצון להגשים את עצמי, לבטא קול ברור, לעצב חיים טובים ומוסריים.
ריקי: גם לי, אבל לפעמים נראה לי שהמוסר הזה, הוא תוצאה של רגשי האשמה שלי על זה שיש לי קצת יותר ממה שהיה להורים שלי, או לאנשים אחרים.
ארנה: אשמה היא מנגנון מוסרי. זה לא סותר.
ריקי: ומהי הגשמה עצמית בשבילך?
ארנה: כתיבה. חברות.
ריקי: גם פרסום והכרה?
ארנה: אני חושבת שלא פרסום והכרה לשמם. אלא פרסום של רעיונות והכרה בזכות לבטא אותם. את יודעת מה, אולי אודה כך: השפעה. בכתיבה מתגלם הרצון להשפיע. לעורר דיון. לקיים שיחה.
ריקי: אוקיי. אני מקבלת, זו שאיפה של כל כותב, אם הוא לא מתעסק בספרי בידור.
ריקי: בעניין התרבות האלטרנטיבית והמוסרית הזו – כל אלה כרוכים בלא מעט כסף.
ארנה: למה את מתכוונת ב"תרבות האלטרנטיבית והמוסרית הזאת"? אני מקווה שאת לא מתכוונת לאוכל אורגני ובגדים שעשויים מהמפ, כי זו אינה הכוונה שלי.
ריקי: את כותבת למשל שקונים רהיטי איקאה ג'נרים במקום רהיטים יחודיים, אבל אלו עולים הון. וגם ספרים, ואירועי תרבות מסוימים, ובגדים מכותנה אורגנית.
ארנה: רהיטים ייחודיים אינם בהכרח רהיטים שעולים הון. להיפך. הם אולי רהיט שנפלט אל הרחוב מבית שנמכר. ואולי מעשה אומנות של נגר. והם נשארים עמידים לאורך זמן ולכן הגיוניים יותר מבחינה כלכלית.
ריקי: יכול להיות שלא התחשבת בגורם הזמן? שאת מדברת על אנשים עם המון זמן פנוי שיכולים לכתת רגליהם ולחפש רהיט כזה ברחובות?
ארנה: זה לא עניין של זמן פנוי. זה עניין של מחשבה פנויה. אנשים עובדים קשה וברגעים הפנויים היחידים עושים קניות. זה לא צריך להיות כך. כמו שאמר ברטרנד ראסל הנפלא, אין סיבה שאדם יעבוד לפרנסתו יותר מארבע שעות ביום.
ריקי: פה אני לא מסכימה איתך, בין העבודה לילדים, לכתיבה, יש לי מעט מאד זמן. באמת אין סיבה. הוא תורגם?
ארנה: בשארית היום ראוי שהאדם יצור, יהיה בקשר, יחשוב, יפעל.
ריקי: אבל ראשית, זה לא כך, ולא יהיה , רק עובדים יותר שעות, ושנית, הרבה אנשים פשוט לא מעוניינים ליצור, לחשוב, לפעול. לפחות בסביבה שלי.
ארנה: כן, אין לי ויכוח איתך בכל הקשור לעובדות. השאלה אם צריך להסכין איתן או שאפשר לשנות. למשל לצרוך פחות כדי שיהיה אפשר לעבוד פחות.
ריקי: אז בכל זאת, האם התרבות האלטרנטיבית, עזבי את האורגני והניו אייג', לא מייצרת צרכנות אלטרנטיבית? וכן, זו שאלה טובה, שגם אני מייגעת את עצמי בה, בהיותי מועדת לפורענות שופינג תדיר.
ארנה: אני חושבת שכן. כלומר, צרכנות אלטרנטיבית אינה מספיקה כדי לייצר שינוי. היא הופכת פעמים רבות לחלק מהשיטה, ואינה מייצרת עולם ערכים אחר למעשה.
ריקי: בדיוק, כי זה יותר נוח.
ארנה: והעיקר שיהיה נוח.
ריקי: האירוניה היא שהתחלתי לקרוא את הספר במסעדה אורגנית וחשבתי שבטח תשתעשעי מזה.
ארנה: נחמד. אבל רק שתדעי, אני דווקא לא צרכנית של מזון אורגני בהכרח.
ריקי: רציתי לשאול - כפמיניסטית, לא תכירי בזה שהנוחות שחררה נשים אפילו יותר מגברים? מכונת כביסה, מדיח, מטפלת.
ארנה: כל השכלולים האלה אכן שחררו נשים במעמד מסוים והוציאו אותן מהמטבח - אל הקניון. כלומר זהו שחרור מוגבל מאד. והאפשרות לצאת לקניון ולבית קפה נקנית פעמים רבות בזכות העבודה הקשה של נשים עניות, ולא בזכות חלוקה שוויונית בנטל או שינוי חברתי ותעסוקתי מהותי.
ריקי: אבל מה עם נשים שיוצאות לבתי קפה כדי לקרוא ספר ולשמור על חיים תרבותיים/תחומי עניין
ואלו שמשלמות באופן הוגן למטפלות ודואגות לתנאים שלהן.
ארנה: חשוב לדעתי תמיד לחשוב מי זה "אנחנו". מי הן הנשים שהשתחררו. מי הם הצרכנים והלקוחות שכביכול מוצבים במרכז, וכביכול תמיד צודקים. מי נכנס להגדרה הזאת ומי נפלט ממנה.
ריקי: בעיני את קצת מקטלגת נשים כשאת אומרת שהן יצאו מהמטבח אל הקניון, זה לא תמיד ככה דווקא אולי נשים ממעמד נמוך יותר שואפות להשתחרר לקניון. אפילו כדי לעבוד יותר, להתקדם בקריירה.
ארנה: אין שום בעיה בקריאת ספר בבית קפה. הבעיה היא רק בניצול. אם את משלמת למנקה שכר הוגן מאד, שכר שאת עצמך היית שמחה לקבל על העבודה הזאת, אין שום בעיה.
ריקי: התכוונתי שאני לוקחת מטפלת לפעמים כדי לעבוד יותר, להתקדם.
ארנה: את צודקת כמובן. זו אמירה קצת דמגוגית. אבל מבחינה היסטורית אפשר לראות שהמהפיכה הפמיניסטית של שנות השישים בארצות הברית היא מהפיכה שהוציאה נשים בנות מעמד הביניים מהפרוורים אל עולם הקניות והביאה עובדות בשכר נמוך להחליף את מקומן. זו הכללה אבל יש בה ערך כלשהו.
ריקי: היית מצפה שאשלם למנקה את השכר שאני מרוויחה לשעה?
ארנה: לא. אבל יכול להיות שהמשמעות היא ניצול. לא בהכרח אבל יכול להיות. מעניין להכיר בכך.
ריקי: מותר לשאול כמה את משלמת למנקה שלך? אני כ-45 שקלים לשעה.
ארנה: כל חיי לא העסקתי מנקה. לפני כחודש התחלנו ליהנות משירותיו של בחור, מנקה, ישראלי, חסון ומקסים, שגובה 50 שקלים לשעה. אבל זה לא אומר שאני לא שותפה למערכת המנצלת ושאני לא מתפנקת עכשיו ונהנית מעבודתו הקשה.
ריקי: זו קצת הלקאה עצמית לדעתי, הוא מתפרנס מזה, את מסייעת לו להתקיים.
ארנה: כן - זה המוסר של ביקוש והיצע. בספר אני מנסה לשאול אם המוסר הזה ראוי ומספיק וטוב. אני לא בטוחה. יש פיליפיניות שמשתכרות 4 שקלים לשעה, כשמחשבים את השכר החודשי הפעוט חלקי השעות. זה שיש לזה ביקוש והיצע - זה לא אומר שזה הגון והוגן. אלה שאלות שראוי לעצור ולשאול אותן. לדעתי אי אפשר למדוד את ההגינות בשקלים. השאלות עקרוניות יותר. שאלות על מערכות יחסים.
ריקי: נכון, ועם זאת, לשכור מטפלת להורה קשיש, זה לפעמים עניין של אין ברירה, וצריך גם לעמוד בזה כלכלית.
ארנה: לדעתי חשוב לזכור שאנחנו מקיימים מערכות יחסים כל הזמן עם אנשים, שהם עובדים. הם לא מוצרים ולא מכשירים. הם לא שירותים. אלה מערכות יחסים. את צודקת. אין לי תשובות לשאלות האלה.
ריקי: כן, את כותבת על זה, ואני שואלת את עצמי, מלבד יחס הוגן ואנושי, איך את מצפה שנתמודד איתם? דווקא בתור אחת שמכירה היטב את מעמד נותני השירותים בשכר זעום אני שואלת את עצמי, מה הוא הוגן ואנושי, אבל לא פטרוני.
ריקי: בכל פעם שאני נותנת משהו אקסטרה למטפלת או מנקה, אני חושדת שהיא חושבת שאני צבועה, מתנשאת, גועלית.
ארנה: אין לי תשובות לשאלות האלה. אני רק חושבת שאנחנו מתעלמים מהן בדרך כלל, ושההתעלמות הזאת מכרסמת בנו בלי שאנחנו יודעים. תשאלי אותה.
ריקי: אבל את גם עושה בספר קישור בין הנוחות להתעלמות מהסבל הפלסטיני.
ארנה: כן.
ריקי: ואני חושבת שזה קישור פופולארי מאד לטעון אותו, בטח ממי שבאה מעיתון הארץ.
ארנה: זו לא רק התעלמות מהסבל של פלסטינים. זה סבל שנוצר כדי להבטיח את הנוחות שלנו
פופולרי?
ריקי: כן, מקובל בחוגי שמאל מסוימים לטעון שאנחנו שבעים מידי מכדי להבחין בסבל הזה.
ארנה: ומה את חושבת?
ריקי: הסבל נועד להבטיח נוחות או הישארות בחיים שלנו? אולי נועד זו לא המילה, זה אילוץ אולי?
ארנה: רגע, אבל מה דעתך? אנחנו שבעים מכדי להבחין בסבל או לא?
ריקי: כן, אנחנו שבעים מידי, אבל זה יותר מורכב יותר לדעתי. נכון, הנוחות מסתירה ומחפה על סבל של אחרים אבל בעניין הזה דווקא, מעמד הביניים שאת מכוונת אליו, את יודעת מה, אני - התייאש ממעורבות בנושא הזה, בטח אחרי גל הפיגועים הנוראי של האינתיפאדה האחרונה. כלומר, הנוחות היא גם תוצאה של ייאוש ממעורבות בפוליטיקה, לפחות שבבית יהיה נעים יותר.
ארנה: מעניין. אולי. אבל זו ביצה ותרנגולת. כשנעים בבית גם לא טורחים להיות מעורבים.
ריקי: רבים ממכריי פיתחו סוג של אדישות מחוסר ברירה, וגם לא רוצים להצביע בבחירות. זה לא ניהיליזם, זה ייאוש מהציניות.
ארנה: כן. אני לא יכולה להגיד שאני מעורבת במיוחד. הייתי רוצה להתגאות שאני משתתפת כל שבוע בהפגנה נגד הכיבוש. אבל גם אני עושה לעצמי חיים נוחים ורק כותבת על כך פרק או שניים בספר.
ריקי: הספר מציף תובנות דרך האי נחת, והאשמה שהוא מעלה. כתבת למשל על הצימר התפלאתי מכמות הרגש השלילי שהוא עורר בך, גם אני לא סובלת צימרים, אני סתם מעדיפה מלון.
ארנה: דווקא אין בי רק רגשות שליליים. דווקא תיארתי הנאה. אבל גם את מחיריה. אני מקווה שעובר שם משהו מורכב יותר.
ריקי: עובר, במישור של מערכת היחסים ביניכן.
תגידי, על איזה הנאות צרכניות / נוחות, את לא מוותרת?
ארנה: אני לא יכולה להגיד שאני מוותרת על המון הנאות צרכניות. בואי נחשוב: אין לי טלוויזיה בשלב זה של חיי. אבל יש מקרן שבו אני רואה סרטים וסדרות טלוויזיה. אני לא נהנית לעשות קניות. אבל אני קונה מדי פעם דברים.
ריקי: את מוציאה על בתי קפה ובגדים, ספרים ודיסקים יותר או פחות מחברייך?
ארנה: יותר על בתי קפה. פחות על בגדים.
ריקי: וכשאת יושבת בהם, את מרגישה אי נחת כלפי הצוות שמגיש לך?
ארנה: אני משתדלת להשאיר טיפ גדול.
ריקי: מי הכותבים שהשפיעו עלייך במיוחד, ועל התודעה הפוליטית שלך? לא חייב להיות רק כותבים.
ארנה: אמממ. שאלה טובה. אנסה לזרוק כמה שעולים על דעתי ברוח החופשית של הצ'ט: אורית שוחט, אריה כספי, עמירה הס, וגם ברברה ארנרייך ונעמי קליין, וגם סימון דה בובואר ווירג'יניה וולף. ואי-בי-וייט, והנרי דיוויד ת'ורו, ועוד שורה ארוכה של מחברי מסות אישיות אמריקאים.
ריקי: ואיזה ספר את קוראת עכשיו?
ארנה: המסה האישית האמריקאית היא הז'אנר האהוב עלי, ולצערי אינו חי מספיק טוב בישראל ובעברית. התחלתי לקרוא את "הרוצחים" של דרור בורשטיין. ואני קוראת גם ספר מסות על אושר של ברטרנד ראסל.
נא להמתין לטעינת התגובות
