זה המקצוע שלי: ראיון עם האמן אמנון דוד ער
אמנון דוד ער הוא אחד הציירים הצעירים המצליחים בישראל והוא גם יודע את זה. "זה שאתה מקורי לא אומר בהכרח שאתה טוב", הוא אומר רגע אחרי הזכייה בפרס גדול ולפני תערוכה במוזיאון תל אביב, "להיות טוב -זה כבר מקורי"
אמנון דוד ער - דיוקן עצמי צילום: יח''צ
ער, איש שיחה רהוט, אינטליגנטי ומשעשע, יודע שהוא טוב. יותר מטוב. והוא לא לבד. חיזוקים מהסביבה לא חסרים לו, החל במכתבים מאנשים שראו את ציוריו והתרגשו, אספנים הרוכשים את עבודותיו, דרך אוצר מוזיאון רמברנדט באמסטרדם ד"ר בוב ואן דר בוגרט שגמר עליו את הלל, וכלה בזכייתו בפרס על שם חיים שיף לשנת 2008, שהעניקה לו בין היתר תערוכה במוזיאון תל אביב שהוא מחכה לה בכיליון עיניים.
ער, יליד 1973, כבר ידע כנער אנה פניו מועדות, "כשכולם התנשקו את הנשיקה הראשונה שלהם, אני ציירתי". בבואו להחליט היכן ללמוד, ניסה במשך שנה את "בצלאל", אך נמלך בדעתו. "בלי להעביר ביקורת, חשתי שלא אוכל לקבל הכשרה מקצועית ברמה הכי פרקטית במוסדות הלימוד המקובלים". הוא מסביר, "חשובה היתה לי היכולת הטכנית המזוקקת, ולא היה קל למצוא חלופות".
ער נועץ בידיד משפחה באשר ללימודי אנטומיה, והנ"ל באורח פלא הכיר את אוסוולד אדלר (אז בן 86), שהיה מומחה בקנה מידה עולמי באנטומיה בציור. "הוא היה די מסויג כשפניתי אליו", מספר ער, "אך התחברנו די מהר. אהבתי אותו והערצתי אותו על אף שהיו לנו חילוקי דעות מקצועיים. אחד השיעורים המרכזיים שלמדתי אצלו, ואני מקפיד ליישם אותו, הוא שתמיד אפשר להיות טוב יותר".
יש שיכנו אותו Old School, וער מסכים לקביעה. שליטתו הטכנית יוצאת הדופן אינה גורעת מיכולתו לעורר תגובות רגשיות ושכליות עזות אצל הצופה. ער
מרבה לצייר דיוקנאות, ובהם לא מעט עצמיים, ציורי עירום וטבע דומם אורבני.
"הבחירות הנושאיות שלי הן די מקריות, לפעמים ממשהו קטן, אפילו רישום זריז, יכול לצאת משהו גדול". כשנשאל לשינויים שחלו בו במהלך השנים, הוא מציין שניים מרכזיים. "בצעירותי נמשכתי מאד לצד הטכני של היצירה, היום הפן הרגשי מעניין אותי לא פחות", הוא מסביר. "פרט לזה כיום אני מצייר יותר ציורי פנים ופחות נוף. אני מעדיף לעבוד בשקט וגם לא אוהב להיות תלוי במזג האוויר".
הוא אוהב לעבוד עם אותם מודליסטים, עם חלקם נרקמות ידידויות של ממש. "עם הזמן נוצרת דינמיקה רגשית שמוציאה את האישיות", הוא מספר, "וחוץ מזה, יש להם בדרך כלל רעיונות טובים איך לצייר אותם". הוא מעיד כי הוא מציב לעצמו אתגרים קשים יותר ככל שעובר הזמן. אלה מתבטאים בין היתר בהתייחסות לסוגיות מורכבות של פרספקטיבה (למשל ציור דרך מראות), ובהגדלת הפורמט שהופכת את העבודה על ציור בודד לממושכת יותר. סגנונו, בציוריו וברישומיו כאחד, הוא ריאליסטי ואקספרסיבי.
שליטתו הטכנית יוצאת הדופן אינה גורעת מיכולתו לעורר תגובות רגשיות ושכליות אצל הצופה. "אני צייר, לא אמן", הוא מטעים. "הציור הוא מקצוע-עבודה, אמנם אחת מהכיפיות ומהמעניינות שאדם יכול לאחל לעצמו, אבל עדיין קשה ותובענית".
ברוח זו מקפיד ער על לוח זמנים סדור. הוא קם בבוקר ומצייר, שוחה אחר הצהריים ("זו הפאוזה"), ומלמד בערבים. במשך שנים עבד לפרנסתו כמאייר וכקריקטוריסט אך לפני מספר שנים עבר להוראה. "ללמד זה כביר", הוא מתלהב. "אני אוהב את התלמידים, מאמין בהם, ושמח מההתקדמות שלהם".
ומה השאיפות?
הייתי שמח לחיות קצת בחו"ל, להוציא את האף, ולקבל חשיפה במקומות הנכונים. על אף שקשה לי מאוד לדמיין את עצמי לא בארץ, בלי ציניות. חוץ מזה הייתי רוצה מאוד להציג בלובר, אך כנראה אצטרך למות בשביל זה, כך שזה לא יקרה בקרוב".
נא להמתין לטעינת התגובות
