מעבר לחומת הרעש: ראיון עם Breorn
חברי להקת בריאורן, נפגשו בערב מחווה לפנתרה ודאון.בראיון עם חברי הלהקה הם מדברים על ניגודים במוזיקה, התעוררות כדרך חיים, השאיפה ליצור מטאל קצת אחר ועל "Prepare my vision", מיני אלבום שיצא באפריל האחרון
יש את אלה שיגידו: משעמם, רוצים את הטרנד הבא, שיביא איזה מוהוק או משהו. ויש כאלה שאומרים: פאקינג טראדישיונל בלוז. יש אנשים שבמהלך השנים תמיד יאהבו את הסגנון הזה, ותמיד ישארו וישמעו אותו, ויש להקות שתמיד יעשו אותו", כך מתייחס ישי אמיץ, הסולן והגיטריסט של בריאורן (Breorn), לאין והאאוט במוזיקה.
טרנד זו מילה טעונה בשביל חברי בריאורן, איתן שור, ישי אמיץ, גיל בן יעקב ורועי חן. אם להתנסח לגבי המילה טרנד מזווית אחרת, הטרנד מת, The Trend is Dead, משפט שזעקה לפני עשור להקת פנתרה, שתוזכר עוד פעמים רבות במהלך השיחה איתם. בריאורן היא להקה כבדה,
אבל בתוך הכבדות הזו חבויות עוד כמה קליפות שמנתקות אותם מהמעגל הבנאלי והמקובל יותר של המטאל. בתוך קווי מתאר מאד נוקשים של סגנון שלא תמיד מקל לנוע בתוכו, חברי בריאורן משתדלים להתוות לעצמם גבולות משלהם.
הם חברו ב-2002, כשעוד לקחו חלק בשתי להקות דת' מטאל ישראליות. איתן שור וישי אמיץ מדיקייד סול, וגיל בן-יעקב ורועי חן מאיטרנל גריי נפגשו על רקע מטענים אישיים משותפים והתחילו לנגן ביחד. אחרי שהוזמנו לערב מחווה לחומרים של פנתרה ודאון, החליטו שיש להם בסיס מספק לקחת את היצירה שלהם צעד אחד קדימה.
מכאן בריאורן החלה להתגלגל. שור עזב את ההרכב לאחר כשנתיים, מותיר אותם בחיפושים אחרי סולן חדש. במשך תקופה ניסו שילובים שונים של נגנים וסולנים מתחלפים, כולל אביטל תמיר, סולנה של להקה בצפר.
לבסוף התקבעה בריאורן כשלישייה: אמיץ על הגיטרה והשירה, בן-יעקב על הבס וחן על התופים. החיבור נראה להם אז, כמו היום, מושלם. "רוב הנגנים באו ואמרו לנו ש'לא בא לנו להתערב לכם'", בן-יעקב מסביר, "הם הרגישו שזה יושב טוב, שעדיף שנישאר ככה."
הבסיס המשותף של שלושת חברי הלהקה, זה שגרם להם להתאחד מלכתחילה וזה שגורם להם להמשיך ולנגן ביחד, יכול להיות מוגדר כמשהו ערטילאי ולא ברור. הוא יכול גם להיות הרבה יותר פרקטי, לפחות במובן התרבותי.
"בקטע מוזיקלי – נראה לי ששלושתנו יכולים להסכים ששני האלבומים הכי טובים הם Abbey Road של הביטלס ו - The Great Southern Trendkill של פנתרה. וזה מעיד על משהו." בן-יעקב: "זה מה שקורה איתנו באמת. זה מטאל עם רוק'נרול. לא יודע אם רק ביטלס, אבל רוק'נרול זה הבסיס."
אמיץ: "כשהקמנו את הלהקה, באנו משתי להקות דת' מטאל. אז רצינו להוריד הילוך, לעשות משהו סטונר. ועדיין, זה לא יצא איזה ווילי נלסון. החיבור הוא שאנחנו אוהבים את זה מאד קיצוני, מאד
הקטע שאנחנו הכי אוהבים הוא המעבר מ- Suicide Note Part 1 ל- Part 2 ב The Great Southern Trendkill. שיר ג'וני קאש, קאנטרי כזה, שפתאום עובר לשיר דת' מטאל מטורף עם הכי גניבות בעולם, הכי הארדקור, הכי מטאל שיש, שבא לך לשבור איזה משהו. וזה קטע מגניב, לא יודע איך פנתרה חשבו על זה. אפשר לקרוא לזה גימיק ואפשר לא לקרוא לזה גימיק. אבל זה שיר נפרד וזה שיר נפרד ואף להקה בעולם לא עשתה את זה.
מה שמטאליקה עשו באייטיז הם עשו באייטיז. יש את Load ו - Reload בניינטיז. הם לא עשו את זה משהו כזה מחובר, זה קטע די דפוק. וקטעים כאלה באמנות אנחנו מאד אוהבים. לזרוק מלא צבע על הבד."
את הלך הרוח המרכזי ב - Prepare my Vision, מיני-אלבום שהוציאה הלהקה בחודש אפריל השנה, הם זוקפים לזכות השראה מהמורה הרוחני גורדג'ייף ואלמנט "הדרך הרביעית" אותו הציג, לפיו האדם הוא ישות רדומה.
"הוא דיבר על מין רעיון מטריקס, שבו כולנו פשוט רובוטים ישנים, ואנחנו צריכים לעורר את הנשמה שלנו", מתאר אמיץ, "הנשמה שלנו לא נמצאת בעצם, זה לא דבר שקיים אתנו מהלידה. זה משהו שאפשר לקנות רק אחרי עבודה או מדיטציה, כל אחד עושה את זה בדרך אחרת. כמו סיפור קאונטרי ישן כזה, שמכרת אותה. התורה שלו זו התורה של ההתעוררות.
כל השירים באלבום הם על להתעורר, למצוא את הכוח שלך. יש להקות ששרות על זה בעולם, קינג קרימזון מאד אוהבים אותו, וגם משוגע מדברים על הדברים האלה. זו גישה אחרת למטאל כי בדרך כלל יש את הגישה של "אנחנו מפחידים תסתכלו עלינו", יש את הגישה היותר רומנטית, נגיד, ואצלנו זה מתחבר עם מקום אחר בעולם."
חן: "זו מוזיקה מאד כבדה, משהו כבד שהתבטא דרכנו. החיים קשים ואנחנו לא באים לרכך את זה. וזה הEP בעצם, למצוא את האור דרך החושך והסליימס". אמיץ מחזק את ההגדרה הזו ומוסיף גם "גאולה דרך הביבים", תיאור לא פחות דרמטי למשמעות של האלבום ושל הקונספט במסגרתו נוצר.
הקלטות האלבום לא היו פשוטות. האמצעים בהם הוקלט האלבום לא היו אידיאליים, ולדעת חברי בריאורן הם יכלו לעשות יותר מבחינה מקצועית. בסך הכל, מדובר בתהליך חבלי לידה די צפוי מהרכב שמקליט אלבום ראשון. החומרים החדשים, שכבר קיימים ומחכים לרגע המתאים לצאת, יקבלו כבר טיפול הולם יותר.
"אם שומעים אותנו בהופעה אני חושב שיש הבדל", בן-יעקב מנסה להצביע על ההבדלים, "מקבלים את כל הלב והנשמה הכי טוב שאפשר, ובדיסק פחות, אולי יותר בקונספט. אפשר גם לשבת על זה עם איזה ג'וינט או בירה וגם לשבור ת'ראש, אבל בהופעה ממש אפשר לקבל אותנו וזה תופס אותך. מי שרואה אותנו בהופעה מקבל מתנה.
זה גם טוב, כי אנחנו במצב שזה כיף שיש לנו לאן להשתפר. הדיסק הבא צריך להיות משהו שלדעתי יפציץ לכולם את האוזניים, ויביא שוק. סאונדים שקיימים, אבל לא יצאו עדיין."
אלמנטים חשובים ביותר בהפקת האלבום נעשו בעבודה מול חו"ל. המאסטרינג הסופי שלו נעשה ב West-West Side Music Studio על ידי אלן דאצ'ס, שעבד בין השאר גם עם המיספיטס, דילינג'ר אסקייפ פלאן ומאסטודון.
הצילום שמופיע על עטיפת האלבום, ומתעד זריחה בנאשוויל, הוא צילום שנבחר לאחר כמה וכמה גרסאות שונות שנבחנו על ידי הלהקה. חיפוש אחר העטיפה האולטימטיבית כלל גם פלירט שלא צלח עם טום ג'נינגס, מאיירו שמתמחה באיורי ברוטאל דת' גרפיים ופרובוקטיביים למדי. אחרי הכל, הם מודים שלא היו רוצים למצוא את עצמם מתהדרים בעטיפת האלבום החדש של קאניבל קורפס, כורעים תחת משקל עצמות ושאר איברים פנימיים.
כאן גם חוזר ועולה הקושי המרכזי בצורת עבודה עקיפה מול גורמים שונים בחו"ל, עבודה בשלט-רחוק; דברים שלא מוסברים עד הסוף, חוסר תקשורת שמאט ומעכב תהליכים ובסופו של דבר גם מייאש. מבחינת הלהקה, ההקלטות האידיאליות יהיו מאולפן בחו"ל, פריבילגיה שלא יכלו להרשות לעצמם עם הקלטות האלבום הנוכחי.
חן: "חשוב מאד לצאת מהבועה שפה. אני נורא ציפיתי להקלטות של להתנתק, ובאופן טהור לתת לזה לזרום ולעבודה לתקתק ושהכל יהיה טוב, וזה היה נורא קשה כי אנחנו הקלטנו מתוך היום-יום שלנו, שזה הכי אמיתי בתכלס, בגלל זה התוצר יצא אמיתי. יש פה כנות שלנו. עבדנו באולפן ויום למחרת קמנו בבוקר לדפוק עבודה ביום-יום, כל אחד במה שהוא עבד."
ויש כבר מגעים?
חן: "יש אולפן בארה"ב בשם Adhesive Records, שעובדת בו טכנאית מיקסינג. היא התעניינה לאללה בחומר והיא רוצה, למשל, לעשות לזה רימיקס אלקטרוני. אנחנו עדיין חושבים אם אנחנו רוצים לעשות את זה. זו דוגמא אחת לחלק מהמגעים."
הסכמה גורפת קיימת בקרב חברי הלהקה על כך שעדיף לחוות אותם לייב. במוזיקה שלהם אפשר אמנם לזהות אלמנטים של סלאדג' מטאל, של רוק גרובי וגם של הארדקור, אך חן מעדיף להגדיר אותה כ"מוזיקה שהיא חופשייה". הראש תמיד פתוח לנסות דברים אחרים ושונים, והכל נע לפי מצב הרוח. אבל בעובדה שאי אפשר לצפות לנוסחה קבועה, פחות או יותר, טמונה גם בעייתיות מסוימת שחברי בריאורן נאלצים לחוות על בשרם.
אמיץ: "הרבה פעמים בהופעות, אם נבוא במצב רוח נמהר אז ננגן את החומר מהיר, יגידו – רגע, זה ממש ספיד. אותם שירים. ואם נהיה במצב רוח אחר, נמשוך את זה למשהו ממש איטי. כשאנחנו כותבים גם זה לא מוגדר. זה מין כאוס שמתארגן, אנחנו לא מכוונים."
בן-יעקב: "בגלל זה נתקענו. כי להקות כאלה בדרך כלל לא יוצאות החוצה, אף גרעין רציני של קהל לא תופס אותן. זה גם מה שהמפיקים אומרים. לא בפנים, אבל אנחנו מבינים את זה. וזה מצחיק, רואים את זה מהופעה להופעה. אנחנו מנגנים 6 שנים, זה המוניטין שלנו.
הופענו הרבה עוד לפני שש השנים האלו, בלהקות אחרות, ופתאום אני מגיע להופעות האחרונות ואני קולט שוואלה, מורידים אותי אחרי 10 דקות, רבע שעה. אני לא בוכה על זה עכשיו, אבל נתקענו איפשהו מבחינת יחסי ציבור."
הרבה מקלות נתקעים לכם בגלגלים. די קשה להתנהל ככה.
אמיץ: "אנחנו לוקחים את הזמן שלנו. יש את הטיים-זון של בריאורן. לא יודע אם זה קשור למה שקורה בכדור פה."
חן: "זה הכל תלוי באנשים שרואים אותך. יש באז פתאום, והופ, משעמם להם ומשהו אחר תופס אותם. אבל האנשים שבאמת אוהבים את המוזיקה, שבאמת מוצאים בה משהו, תמיד היו בקשר איתנו ובאו להופעות, ופשוט שומעים את המוזיקה."
נראה שבמשך הזמן פיתחתם תדמית של אאוטסיידרים.
חן: "אנדרדוגים, כן. זה גם ככה. יש לנו קטעים שהם יותר ברייקדאונז, או הארדקור, לא יודע איך תקראי לזה. זה לא מיינסטרים, בדוק, אבל זו גם לא מוזיקת מועדונים כזאת של מטאל."
אמיץ: "זה לא במודע. זה פשוט קרה. זה חלק מהמוזיקה שלנו, שהיא קצת אחרת, אולי אנחנו אנשים קצת אחרת. יש בזה משהו מהאמת.
הכי הרבה הופענו עם להקות דת' ובלאק מטאל כי זו הסצנה שבאנו ממנה ואנחנו גם נחשבים להקה כבדה. הנפילה בין הכיסאות מבחינתנו זו הפנינה, אבל בסצנה של הדת'-בלאק אומרים: אוקיי, אתם כבדים אבל יש בכם משהו קצת אחר, אז הקהל שלהם לא אוהב את זה. ואם נופיע עם להקות רוק'נרול, הם יאמרו: רגע, אתם מטאל. אנחנו בעצם במקום כזה באמצע, ואנחנו אוהבים את המקום הזה. אבל בארץ אנחנו לא מובנים לפי דעתי."
בארה"ב זה באמת הרבה יותר מקובל.
חן: "אין כאן פונקצייה שאנחנו חושבים שניסע עכשיו לארה"ב ויהיה יותר קל. אנחנו לא חיים בסרט. אנחנו באים לעבוד קשה בכל מקום. בכל מקום נצטרך להתגבר על משהו, אנחנו לא מחפשים חיים קלים.
יש בארץ פתיחות שהגיעה בשנים האחרונות, לדעתי. אבל באופן כללי הרבה מהאנשים פה הם די צרי מוחין, ולא רק בקשר למוזיקה."
אז הרעיונות האווריריים והרוחניים שחברי בריאורן דוגלים בהם אולי לא עומדים בקנה אחד עם תפיסת המטאל הנורמטיבית, אבל מתוך העמדה הצדדית הזו הם גיבשו לעצמם נישה פרטית משלהם, ממנה הם פועלים.
"יש לנו באמת ניגוד, היתוך כזה", אומר אמיץ, "היפים אבל מטאליסטים. בחשיבה, כן. כל הרעיונות החופשיים האלה. ויש את המטאליסטים שרוצים לשבור את הכל, ואצלנו זה מעוגן ביחד."
השלב הבא מבחינתם, אם כן, הוא לתבל את המוזיקה שהם עושים בתוספת שרק מותחת עוד ועוד את גבולות הסגנון, שמטושטש מבחינתם גם ככה.
אמיץ: "בחודשים האחרונים החלום הרטוב שלנו זה לעשות ג'אם בהופעה, כמו בהופעות של הגרייטפול דד. הם פשוט היו מנגנים 4 שעות, 6 שעות, עד שהיה נגמר האסיד. אז אצלנו זה מוזר, כי מטאל הוא מאד מוגדר, מאד מרובע. ואנחנו להקת מטאל. אני חושב שהיינו יכולים לעשות שעה את הסט שלנו, ושעה ג'אם סשן."
אמיץ: "האנדרגראונד זו האמת. אם תבוא עכשיו להקה מגרמניה, או אמריקה, ויגידו שהם הדבר הגדול הבא, אני לא חושב שהם יפתיעו אותי. אני אגיד - וואו, סאונד טוב, הם מנגנים טוב, כל מיני דברים שאני שומע עכשיו. אני חושב שאיזה להקה באיזה מוסך בספרד שפשוט מנגנת עכשיו יכולה להפתיע אותי. כי זה בא מהמחתרת, שם אין מפיק שיושב לך על הראש, אין משהו מסחרי.
באנדרגאונד אתה עושה כסף ממשהו אחר אז אין לך אילוצים, וזה הכי אמיתי כי אין מתווך, אין מידלמן של מפיק, או מנהל, או לא יודע מי."
אבל למרות השבחים שמרעיפים חברי בריאורן על פעילות מוזיקלית מחתרתית, המטרה הסופית שלהם היא קצת יותר מקובלת וסטנדרטית: להגיע לכמה שיותר קהל, להופיע על במה גדולה, וגם להרוויח כסף, מן הסתם. וכפי שחן מסביר, "אין לנו סלידה מלהיות באף מקום, להצליח. אבל אנחנו לא נתפשר על העניין שלנו. שזה יתאים לקהל יעד מסוים של ילדים בני 15 או אנשים בני 40 ומשהו.
פשוט נעשה את מה שאנחנו עושים בצורה הכי טובה ואני מאמין שמתישהו גם זה יצא החוצה בצורה יותר רחבה. אנחנו לא ממהרים, לא דחוף לנו. נבנה את הסביבה, כמה זמן שזה ייקח, זה ייקח."
ויש בארץ להקות שאתם מרגישים חיבור אליהן? שמשדרות על אותו גל?
אמיץ: "אני פחות מתחבר ללהקות אחרות פה בקטע של הוויז'ן. מה שיחבר זה גישה כזאת של אם מתחילים לשחק אז שוברים את כל הכלים ומתחילים מהתחלה, דף חלק כזה.
הסצנות תמיד עובדות, אותי זה מאד מאד משעמם. צריך לשבור את החוקים של המשחק. זה יכול להיות מעניין. לא רואה שזה קורה בארץ. שמישהו בא ואומר פאק איט אול, בואו נתחיל מחדש."
בריאורן יופיעו כחלק מבמת האקסטרים של פסטיבל "בראשית" ב-15 ביולי
נא להמתין לטעינת התגובות
