כהן גדול - לאונרד כהן בהופעה במנצ'סטר
בגיל 73, אחרי שנטש את הקריירה לטובת זן בודהיזם, חוזר לאונרד כהן למסע הופעות אחרון בהחלט. תגידו תודה לקלי לינץ', מנהלת עסקיו, שגזלה ממנו מיליונים. השנים הורידו אוקטבות אבל הקול עדיין לוקח אותו לכל המקומות שאליהם צריך ללכת. עפר שלח ראה במנצ'סטר הופעה של האיש שנתן לו את המוזיקה של חייו
תשעה אנשים יש סביבו: שלוש זמררות, שישה נגנים. אולי עשר פעמים במהר לך ההופעה הוא יציג אותם, כל אחד עם חצי משפט שהוא אומר עליו, בהפניה מלאה של הגוף. אנחנו יושבים בשורה שתיים, מספיק קרוב כדי לראות מה זה עושה לכל אחד מנגניו הנפלאים, לכל אחת מהזמרות צלולות הקול, כשהוא חוזר ופונה אליהם, חוזר ומדבר איתנו עליהם. הוא לאונרד כהן והם חבריו למסע. הם ואנחנו.
הקהל באולם במנצ'סטר, שם הופיע כהן בשבוע שעבר ארבעה ערבים רצופים, הוא קהל מכור. הוא מכיר את כל השירים בעל פה, אם כי רק הישראלים שבתוכו מעזים לשיר בקול. כשהתווים הראשונים מתנגנים, השאלה היחידה שמרחפת באולם היא מה כהן הולך לעשות עכשיו עם הפנינה שיש לנו בזיכרון. איזה צד אפל שלה, שלא ידענו אותו ולא חשבנו עכשיו, הוא הולך להאיר. שלוש שעות. לפחות חמש פעמים שבהן הוא יורד מהבמה וחוזר. כאילו גם הוא, לא רק אנחנו, רוצה להיאחז ברגע הזה ולגרום לו שלא ייגמר לעולם.
"15 שנים עברו מאז שעמדתי על הבמה", הוא אומר באחד מקטעי הקישור המעטים. "הייתי אז רק בן 60, נער עם חלום מטורף". כולם צוחקים, אבל כולם גם יודעים שהחלום הוא לא רק שלו. הוא יודע כמונו שבאנו לא רק לשמוע אותו, אלא גם להגיד תודה. להגיד שלום, כי מי יודע איפה אנחנו נהיה בעוד 15 שנה. וליאונרד כהן, עבור כל אחד מעשרות האלפים שיראו אותו במהלך הקיץ הקרוב, הוא הפסקול של החיים.
איך אתה אומר שלום לפסקול של חייך. שאלה בתורת המוסר: מה דינו של אדם, שעשה מעשה לא מוסרי בעליל כמו גניבה, רושש אדם אחר שנתן בו את אמונו - ותוצאת המעשה גרמה אושר עילאי לרבבות של אנשים אחרים?
כהן כאן, הרבה אחרי שגמר אומר לחדול מהופעות, בגלל קלי לינץ', מי שהיתה מנהלת עסקיו שנים רבות. בעוד המאסטר עולה להר ללמוד זן בודהיזם ויורד חזרה לחיי החטא של לוס אנג'לס, ניהלה האישה ששמה לינץ' את הכספים שהכניסו 14 האלבומים שלו (שלושה בהופעות חיות) ואינספור הביצועים האחרים לשיריו.
בין השאר שכנעה אותו למכור את התמלוגים העתידיים לזכויות הקניין הרוחני שלו, בשתי עסקאות שהניבו יחד כ-13 מיליון דולר. כהן, כפי שהצהיר לבית המשפט, היה משוכנע שחמישה מיליון מזה שמורים במה שכינה "קרן הפנסיה" שלו.
באוקטובר 2005 גילה כהן שב"קרן הפנסיה" נשארו 150 אלף דולר בלבד. ההמשך היה סבך משפטי, כולל תביעות ותביעות נגד מול חברת ניהול קרנות בקולורדו, אבל דבר אחד ברור: בית משפט הכריע במרס 2006 בתביעה אזרחית, וקבע שלינץ' צריכה להחזיר לכהן כ-9.5 מיליון דולר.
ללינץ', נכון לעכשיו, אין שום כוונה לעשות את זה. "לאונרד כהן תפרן", קבעה כותרת באחד מעיתוני קנדה-היחס בקנדה לאחד מבכירי בניה הוא עניין של גיאוגרפיה; במונטריאול מכורתו מעריצים אותו, במחוזות דוברי האנגלית לא מבינים על מה המהומה-ולא טעתה בהרבה. התוצאה, מה לעשות, היא מה שחלמנו עליו הרבה שנים: מסע הופעות אחרון בהחלט.
"תודה", הוא אומר לנו עכשיו, המילה הראשונה שלו על הבמה. הקול עמוק, צרוד, ייחודי, כל מעריץ היה מזהה אותו אם היו מעירים אותו משינה עמוקה. כשהתפרסם לראשונה בסוף שנות השישים, אחרי שג'ודי קולינס עשתה את "סוזאן" ללהיט, היה לכהן קול גבוה בהרבה, נקי כראוי למשורר-זמר של אז.
השנים הורידו אוקטבות והוסיפו לכלוך, וראו זה פלא: השורה האירונית מאחד משיריו הידועים ביותר, "מגדל השיר" - "נולר דתי ככה, זה היה המצב / נולדתי עם מתנת קול הזהב" - הפכה פתאום לאמת. זאת אומרת אם אתם, כמוני, מעדיפים את הזהב שלכם לא צרוף, עם סיגים של נחושת וחלודה וריח של האדמה שממנה נכרה.
הוא הולך איתו למקומות שהקול לוקח. המנהל המוזיקלי של המופע, רוסקו בק, צעיר עם פנים שמזכירות את דורי בן זאב, בנה לו מעטפת שלא מותחת את הקול לשום מקום שהוא לא צריך להגיע. ומתברר שכמו שסיר מפוניה אפשר לנגן מהר או לאט, כמו שגלן גולד לקח יצירות לפסנתר וקיצר אותן ברבע שעה בלי להוריד תו, גם את לאונרד כהן אפשר לשיר גבוה כמו הר ועמוק כמו הים.
ומכיוון שהשירים שלו הם המוזיקה של חיינו, ההופעה הופכת להרהור עליהם ועלינו: איפה היינו כש"להתראות, מריאן" היה צעיר ורומנטי, ואיפה אנחנו עכשיו כשהאיש שנתן לנו אותו מגיש את אותן מילים ומנגינה בעטיפה מחוספסת, חמה, חכמה, של מי שהוא, ואנחנו כבר אמרנו להתראות לכל כך הרבה דברים.
מה עבר מהפעם הראשונה ששמענו את "הללויה"
איפה אנחנו היינו, איפה הוא היה, במסע הזה שבו אנחנו הולכים יחד. שלושים ושש שנים, מאז הלך אבא שלי לקולנוע לראות את "הקלפן והיצאנית" של רוברט אלטמן וחזר למחרת עם תקליט של זמר לא מוכר ביד, לאונרד כהן הוא המוזיקה של חיי.
קראתי את שני הספרים שכתב בימים שבהם דיברו עליו כעל ג'ויס הבא מקנדה. "מי באש" שלו, השיר שנולד מתוך תפילת "נתנה תוקף" והפך לעוד פרק בשיח המתמשך שלו עם אלוהים, הוא השיר האחרון שאני שומע לפני כל ריצה ארוכה. אין מוזיקה שתישאר איתך יותר זמן מזה, ארוגה לתוך הנשימה שלך במצב המדיטציה של הנפש כשהגוף בתנועה מתמדת ואחידה.
אחד משיריו, מאלה שאני פחות אוהב, נקרא "מפקד השדה כהן". המלחמה מופיעה לא מעט בשיריו, אבל תמיד בהקשר אירוני, עצוב, אנושי: כמו בכל דבר אחר, הוא מוצא בה את היופי שבערגה האנושית למשהו גדול, משמעותי, משהו שהוא יותר מאיתנו. למיטב ידיעתי, הכי קרוב שלאונרד כהן היה אי פעם למלחמה, והכי קרוב שאי פעם רצה להיות, היה כשהגיע לישראל ב-73' לשיר לחיילים שלחמו ביום כיפור.
אבל כאן במנצ'סטר, כמו בכל מקום אחר וכמו שקורה כשאתה מאזין לו בבית, הוא נותן לך הרגשה של חבר למסע, מנהיג של חבורת גרילה שעולה עכשיו לסיירה מאסטרה עם פידל וצ'ה ותת מקלע וגיטרה, לא חשוב במי אנחנו נלחמים, העיקר שאנחנו נלחמים יחד.
בעצם ברור במי אנחנו נלחמים: בחיים שלנו, שלא נראים כמו שרצינו ויש בהם כל כך מעט רגעים מדויקים, צלולים, גבישיים כמו המילים של השירים שלו. בחוסר היכולת שלנו לבטא רגש, מחשבה, דימוי באופן המולקולרי המדויק שהוא עושה את זה. בזה שאנחנו, בחוסר יכולתנו, מסבכים כל דבר במקום לחתוך אותו באבחה מדויקת, ממש כמוהו, ולהגיע אל הלב המדמם שלו.
בגלל זה אף אחד לא נוטר לו על זה שהוא לאונרד כהן ואנחנו לא. "אני מטורף לאהבה / אבל לא מתחיל" הוא אומר בפתיחה של "מגדל השיר", ומישהי מהיציע, שתנהל איתו דואט צעקות קסום במשך כל ההופעה, עונה לו ב"בטח שכן". הוא גבר בן יותר מ-70, ואין אישה שלא תלך איתו מכאן אם יניד בראש, אין גבר שיכעס אם זה יקרה.
כמה מפיקים ישראלים ניסו להכניס גם אותנו למסע ההופעות הזה. אחד מהם אמר לי שמנהליו של כהן דרשו יותר מדי כסף, בואו לא נשכח שהכל מקורו בגברת שקוראים לה לינץ'. אני בטוח שבתל אביב יש יותר אנשים שמכירים כל מילה מאשר במנצ'סטר. ואני יודע שעכשיו, אחרי יותר משלוש שעות, עומד בפינת הבמה איש בן 73 דק ואתלטי, ומחזיק את כובעו על לבו.
ו-2,000 איש באולם, שלא יודעים מה לעשות עם הידיים והלב, חיים רגע שלו ידענו לתאר אותו במילים, היינו כולנו לאונרד כהן.
נא להמתין לטעינת התגובות
