עשור, גבול לפניך
נכון, בעשור האחרון לא נוצר אף ז'אנר מוזיקלי מובהק, אבל הוא ייזכר כעשור מגוון ועשיר להפליא, שבו הגיע לשיאו תהליך מות ההיררכיות. הדיסק מת, הלהיט מת ואם לא יקרה משהו קיצוני - גם חלק ניכר מהמוזיקאים ימותו. מרעב
העשור הראשון במאה ה-21 חולף בלי ז'אנר מאפיין מובהק או משהו חדש באמת. מצד שני, הייתה כל כך הרבה מוזיקה טובה לשמוע וכל כך הרבה דרכים חדשות להגיע למוזיקה הטובה הזאת, ומפיק מוזיקלי אחד (נייג'ל גודריץ') שחתום על שני תקליטי מופת בעשור החולף (:Sea Change" של בק ו-"In Rainbows" של רדיוהד), והרבה ז'אנרים שלא מתו, אלא פשוט עברו טרנספורמציה והתמזגו עם משהו אחר, כדי ליצור תמהיל חדש.
הפולק נטמע באלקטרוניקה (פיוצ'ר סאונד אוף לונדון, קינגס אוף קונוויניינס), הרוק האלטרנטיבי השתדך עם הקאנטרי (לאמבצ'ופ, וילקו), ונסכם: היה הכל מהכל.
בעשור הזה למדנו באופן הברור ביותר שמוזיקה היא יותר מאופנה. יותר מהגדרות. יותר מז'אנרים. יותר ממוצר צריכה. מוזיקה היא קסם, רגש, תנועה, השקט שבין הצלילים, ההמהום שבין המילים. ואת זה היה לנו בשפע. היה עשור גדול.
כשהייתי ילד, נער, בחור, חוויית ההאזנה למוזיקה הייתה בעיקר ישיבה מול מערכת סטריאו, רמקולים הגונים, ותקליט או דיסק שמתנגן ברצף, מתחילתו ועד סופו. לעתים קרובות זו הייתה האזנה משותפת עם חברים ("אתם חייבים לבוא לשמוע את החדש של...").
רק שהימים האלה חלפו עברו מן העולם, רוב ההאזנה למוזיקה היא אישית ופרטית, באייפודים ובאייפונים, עם אוזניות שתקועות עמוק באוזניים הפרטיות שלכם, וכשאתם משתפים - זה בדרך כלל באמצעות לינק לאנשהו. קח, תוריד בעצמך, תקשיב לזה. זה גדול.
מפה נולדה תופעת ההופעות החיות, כאחד משני הדברים העיקריים שקרו בעשור האחרון. לאונרד כהן מעולם לא משך כל כך הרבה קהל להופעותיו כמו בשנתיים האחרונות. פסטיבלים בעולם מפוצצים מקהל שמגיע מכל העולם. יש חברות שדואגות לכם לכרטיסי טיסה פלוס כרטיסי כניסה לכל מופע נחשק על פני הגלובוס. כן, זה יעלה לכם המון כסף, אבל זה אפשרי, והמון אנשים טסים בעולם בעקבות U2 או קולדפליי, ומדורת השבט היא עכשיו מדורת אצטדיונים. החוויה היא להיות בהופעה עצמה.
התופעה לא פסחה על ישראל. האמנים המזרחים מפוצצים את קיסריה ואת היכל התרבות, אבל גם שלומי שבן מילא עד אפס מקום את המשכן לאמנויות הבמה ויש דרישה גדולה, גוברת והולכת, להופעות חיות של אמנים בארץ ובעולם. אם פעם מפיקים ישראלים היו רועדים כל הדרך אל פתיחת הקופות, בשנים האחרונות גם אמנים אלטרנטיביים, לא מוכרים במיוחד ודי רחוקים מהזרם המרכזי, הצליחו למלא לפחות את הבארבי (רג'ינה ספקטור, האנה הקלברג, אוקרביל ריבר), שלא לדבר על דרים ת'יאטר - להקה שלא מרבים לשמוע ברדיו, אבל 15 אלף כרטיסים להופעתה בישראל נמכרו בתוך ארבע דקות, בערך. מדונה הוסיפה הופעה. פיטר מרפי הוסיף הופעה. מחירי הכרטיסים להופעות חיות יעלו ויילכו, כי הביקוש והריגוש גבוהים מאוד.
ונסכם: הגענו, בעשור הזה, הכי קרוב שאפשר לביטלס (פול מקרטני בפארק), נגענו בשכינה (לאונרד כהן באצטדיון רמת גן), סתם התענגנו עד מאוד (קלקסיקו בבארבי, אקו אנד דה באנימן בזאפה), נזכרנו באייטיז (דפש מוד, פיטר מרפי) ואנחנו נשלם בשמחה גם בעשור הבא, אם יביאו לפה את הרולינג סטונז, ואן מוריסון, רדיוהד ובק. כן. אנחנו נשלם. רק תביאו אותם כבר.
קופסאות, מארזים, הוצאות מחודשות - תקראו לזה איך שאתם רוצים. התופעה הזאת שלטה במהלך העשור האחרון, ותפסה תאוצה אדירה בשנה האחרונה, שבה ארזו לנו בקופסאות את כל תקליטי הביטלס, את הקריירה המוקדמת של הרולינג סטונז, את ג'נסיס בעידן פיטר גבריאל וגם את מודי בלוז, הקינקס, כל המופעים מוודסטוק 1969 והארכיונים של ניל יאנג שנפתחו סוף סוף.
כך נארזה שארית התום בקופסאות קרטון, ותומחרה במחירים מפולפלים לטובת האספנים והמעריצים, שלא ישאירו קופסה טובה בחנות. הקהל היחיד ש(כנראה) עדיין משלם הרבה בשביל מוזיקה הוא הקהל מעל גיל 35, שיש לו פינה חמה בלב למוזיקה שעליה הוא גדל, והוא מוכן שיארזו לו מחדש, ישפרו את הצליל, יוסיפו צילומים וגם בונוסים, ויגישו לו שוב, תמורת גיהוץ כרטיס אשראי, את מה שהוא אוהב. ומה הלאה? נשלם גם בעבור הקופסה העתידית של הסטרובס והאנתולוגיה של המי.
מתו מושגים כמו "הלהיט החדש של...", כי כל להיט גומר את הדלק מהר מאוד, וחיי המדף שלו קצרצרים וברוב המקרים בלתי משמעותיים. להיטים אינם בונים יותר קריירות, כמו במאה הקודמת. אם תבדקו את כל להיטי הענק של גלגלצ תגלו ששי עמר (" באושר ובעוני") לא ממלא את קיסריה, וגם ארי גורלי ורעות יהודאי לא. הכל דבש? לא ממש.
מתה הטלוויזיה כמשווקת מוזיקה. ערוץ 24 הפך לבדיחה זניחה. אין תוכנית מוזיקה משמעותית באף ערוץ. וידאו-קליפים אינם מיועדים לטלוויזיה. האינטרנט כבש כל פינה וכל חלקה. זה התחיל עם הורדות בלתי חוקיות, נאפסטר, קאזה, אימיול, מלחמות של בעלי הון ומנהלי חברות תקליטים ולהקות בתוכנות שיתוף קבצים וכל מיני "קופי קונטרול" שהולבשו על דיסקים למניעת העתקתם, אבל כל המעשים הנואשים והאוויליים הללו לא מנעו ולא עצרו את תהליך הליברליזציה של המוזיקה.
עקרונית, עכשיו כל אחד יכול להשיג בכל זמן נתון כל מוזיקה שחשקה נפשו לשמוע או להכיר. האם זה רע? לא בשבילי ולא בשבילכם. לחברות התקליטים הגוססות ולחנויות המוזיקה המתות זה רע מאוד. אם ב-1999 מכרו 755 מיליון תקליטים ודיסקים בעולם, ב-2009 תירשם שנת השפל הגדולה בהיסטוריה, בכל הקשור למכירות "קשות" של מוזיקה פיזית. הכול הולך לכיוון אחד. עוד שנה, עוד שנתיים. עניין של זמן.
עד לפני עשר שנים התקשורת הצליחה להכתיר מלכים ומי שסומן ונמשח למלך, אכן הפך למלך. זה לא קרה בעשור האחרון, מפני שיש המון אמצעי תקשורת ואתה יכול לחיות את חייך המלאים והעשירים בתוכן, בלי לשמוע אפילו פעם אחת את "הלהיט" של ג'נט ג'קסון, בלי לראות ערוץ 2 וגם בלי לקרוא עיתון מודפס - ועדיין להיות מעודכן לגמרי.
במאה ה-21 יש אינספור ז'אנרים ותמהילים מוזיקליים, פריק פולק (דבנדרה בנהארט, אספרס), פולקטרוניקה (פיוצ'ר סאונד אוף לונדון, עם אחד מאלבומי העשור- "Divinity"), אלטרנטיב קאנטרי (וילקו, לאמבצ'ופ, קלקסיקו) ולהקות שמתגעגעות לאייטיז, וכל אלה פרחו לצד התעצמותו המחודשת של רוק הגיטרות (הייבז, סטרוקס, טומאהוק, פרנץ פרדיננד) וההגדרות רבות עד מאוד, וכל אחד יכול לשמוע את מה שהוא אוהב.
מה שייזכר, בעיקר, מהעשור האחרון הוא החופש הגמור, התפרקות הגבולות ושחרור הכבלים. אין מבקר אחד או שניים שקובעים טעם ואין תחנת רדיו או תוכנית טלוויזיה שמחליטים בשבילכם מה תשמעו ומה תאהבו.
נא להמתין לטעינת התגובות
