ריטה - שם זמני: בניחוח צרפתי טרחני
הסרט החדש של מיכל בת אדם ממטיר גשם של דמויות שיש להן רק שם פרטי עליהן והן תרות בקדחתנות אחר זהות, סיבה, מסובב, מהות, מטרה או מה-שלא-יהיה. התוצאה היא רצף של סתמיות ללא מטרה או הסברים
כאילו לא די היה בלואיג'י פירנדלו, שאצלו שש נפשות מתרוצצות על במה ומחפשות לעצמן מחבר, בא כעת החדש של מיכל בת אדם, וממטיר גשם של דמויות שיש להן רק שם פרטי עליהן, והן תרות בקדחתנות אחר זהות, סיבה, מסובב, מהות, מטרה או מה-שלא-יהיה (והעיקר שיהיה פייטני, ואם אפשר צרפתי).
" ריטה שם זמני" הוא הצעה למספר אינסופי של עלילות פוטנציאליות, שיכולות לחולל סרט/סרטים/סדרות בהמשכים, אילו רק ידעה הגיבורה המרכזית בסיפור הזה מה לעשות בהן.
דמות מובילה זו (בהיעדר הגדרה עממית אחרת) הנה תסריטאית המתקשה להסביר לעצמה מה היא רוצה ממעבד התמלילים שלה. בהמשכו של הסרט, או במילים אחרות בהמשכן של מערכות היחסים המורכבות-אך-הסתומות שלה עם צג המחשב ועם המקלדת, היא גם נאלצת להתמודד עם הדמויות שנבראות באמצעות אצבעותיה המקלידות, ומתייצבות מולה תוך דרישה תקיפה לקבלת אוטונומיה לעצמן.
זהו ברדק לגמרי לא פשוט, ויהיו בוודאי מי שיציינו לעצמם את הצורך הבהול להישען כאן על המונח דקונסטרוקציה, שבו פירוקו של השלם אמור להיות ההליך שמרכיב אותו מחדש.
אבל למה לרוץ ללקסיקון המונחים הלועזיים, כשניתן בפשטות להשתמש כאן במטאפורה של קונדיטור/ית שהעוגה השאפתנית שלו/ה מתפרקת לה מול העיניים עוד קודם שהוכנסה לתנור.
"ריטה שם זמני" הוא לא יותר משלד של רעיונות, שחלקם אמור להזין סרט, וחלקם האחר אמור להיבעט לפח האשפה הקרוב. העובדה שמיכל בת אדם (שכתבה וביימה ומובילה את הסרט
"ריטה" הוא הסרט העלילתי העשירי שבת אדם מביימת, ומבחינות רבות הוא מצטרף לסרטיה הקודמים- "רגעים", "על חבל דק", "בן לוקח בת", "איה, אוטוביוגרפיה דמיונית", "אהבה ממבט שני", "חיים זה חיים" - שבהם היא ניסתה לכונן באמצעות הקולנוע סוג של אוטוביוגרפיה אישית.
נושאים ונקודות התייחסות שהסרטים הללו השתדלו לגעת בהם, צצים מחדש ב"ריטה", אך כמו בסרטים הקודמים, גם החדש אינו מוביל לשום מקום.
המשותף לעלילות האופציונליות ב"ריטה" הוא השימוש בבת אדם וביגאל שדה כמולטי-דמויות, שהגדרתן משתנה ללא הרף על הבד.
הן בת אדם והן שדה מתקשים לבדל דמות אחת שהם מבצעים מהאחרת, ועל המרקע נוצר רצף של סתמיות הנטולה כל סקרנות או מסתורין.
הסרט מדלג לא רק בין הווה לעבר, בין חלום להזיה, אלא גם בין תל אביב לפריז. לקראת סיומו מגיעים הדברים לידי גוזמה, כשמורד המדרגות ליד בית העירייה הישן ברחוב ביאליק הופך באמצעות חיתוך עריכה למורד התלול של המונמרטר הפריזאי, והסקרה-קר הראוותני מפציע מתוך מראות בתיה המתקלפים של העיר העברית הראשונה. סה טרה ארטיסטיק.
"ריטה שם זמני" ישראל 2007
נא להמתין לטעינת התגובות
