מדף הספרים של בירנית גורן
בירנית גורן, העורכת הראשית של nrgמעריב, בחרה את הספרים החשובים לה. ספרים שמשקפים תקופות, כאלה שהפכו לחלק בלתי נפרד ממפת חייה, ספרים שהיא מצאה את עצמה בתוכם, אחרים שריגשו או הצחיקו, וגם אלו שעוררו שאלות קיומיות
המדף מעל עמוס בביוגרפיות של נהגי מירוצים - ג'ים קלארק, ג'יל וילנב, נובולארי, שומאכר, וממש מתחת ניצבים ספרים עבי כרס על תיכנות ובניית אתרי אינטרנט.
בין לבין מציץ מילון – אנגלי-אנגלי, אנגלי-איטלקי, עברי-אנגלי. וספר בישול או שניים, שנחים ליד מדריכי צילום מהתקופה שחשבתי שאני אהיה צלמת. אה, כן, יש גם ספרים על קולנוע וגינון. גם אלו העסיקו אותי פעם.
עברתי מספר מדינות בעשור האחרון, ולמרות המשקל, אני סוחבת את הספרים האלה איתי, כמו היו עדות להרפתקאות שעברתי, ולתחנות שבהן עצרתי. והרי זו עדות טובה יותר משקופיות או אלבומי תמונות.
בשנים האחרונות אני לא קוראת הרבה. כמי שכל עיסוקה הוא בתוכן כתוב, קשה לעזוב את יום העבודה ולהתמסר לעוד אוסף מילים ואותיות. כתיבה מסעירה אותי, מפעילה את מוחי ואת חושיי - לעולם לא אבין איך אפשר להרדם אחרי קריאת ספר. אותי זה מעיר. אז לפני השינה, אני מעדיפה טלוויזיה.
ובכל זאת, בין המדפים נסתרים גם נובלות שהפכו לחלק בלתי נפרד ממפת חיי, ולפעמים למצפן שהורה לי לאן ללכת.
The Time Traveller’s Wife – Audrey Niffeneger
משהו מוזר קרה לי בדרך לאנשהו. בשדת התעופה הית'רו באנגליה, כשחיכיתי לטיסה שקורקעה, חיפשתי בחנות הספרים משהו לקרוא, שיעביר לי את הזמן. על אחד הספרים היתה מדבקה שהצהירה עליו כי הוא "העצמות השמחות" החדש. ספק אם הייתי קונה את הספר בזכות ההכרזה הזו, אלמלא קראתי את "העצמות השמחות" כמה חודשים קודם לכן, וכל כך אהבתי אותו.
אבל לא על "העצמות השמחות" אני רוצה לכתוב כאן. "אשת הנוסע בזמן" הוא אחד הספרים האינטליגנטים, המרגשים והמקוריים ביותר שקראתי בימי חיי. ואני לא מכירה אף אחד שקרא את הספר הזה ולא הרגיש את אותו הדבר.
מי שאוהב מדע בדיוני, יודע להסביר במדוייק את תיאוריית הנסיעה בזמן. אני לא אוהבת מדע בדיוני, אבל אני משוכנעת שאם יש דבר כזה, נסיעה בזמן, אז אודרי ניפנגר מבינה את זה יותר טוב מאייזק אסימוב או ארתור סי קלארק. כשם שהיא מבינה הכי טוב מה זו אהבה.
"אשת הנוסע בזמן" הוא אחד מסיפורי האהבה היפים ביותר שיש. אהבה של אישה לגבר אחד, מילדותה ועד שהגיעה לשיבה טובה. היא מצאה אותו לפני שהוא הכיר אותה; הוא מצא אותה לפני שעוד ידעה שיהיה בעלה.
ומה שמקסים כל כך בספר הזה, שזה בכלל לא מסובך או מופרך כמו שזה נשמע.
המרגל המושלם - ג'ון לה קארה
את הספר הזה קיבלתי לפני 13 שנים מידיד שאמר לי, כלאחר יד, "אני חושב שתמצאי את עצמך בספר הזה". הסתקרנתי. את לה קארה הכרתי, אבל לא קראתי קודם. ספרי ריגול לא משכו אותי. אבל כשאומרים לך שאת תמצאי את עצמך בספר, אז את תקראי את זה אפילו אם מדובר במדריך לסריגה.
בתקופה ההיא, הייתי כתבת תחקירים, וסיקרתי פרשייה פלילית סבוכה שהיו בה לא מעט אינטריגות ואלמנטים של ריגול. מה שהקסים אותי ב"מרגל המושלם" היה העבודה הנפלאה שלה קארה עושה בפיצוח הדי אן איי של נאמנות ובגידה. מה שהפחיד אותי זה שבאמת מצאתי את עצמי שם, ועוד יותר מזה הדרך שבה הספר נגמר.
אני בחרתי מוצא אחר.
משפחתי וחיות אחרות – ג'ראלד דארל
אין ולא יהיה ספר שמצחיק אותי כל כך כמו "משפחתי וחיות אחרות". קראתי אותו לראשונה כשהייתי בת 16, ואני עדיין זוכרת לפרטי פרטים את חווית הגילוי של משהו כל כך לא צפוי כמו קריאת הספר הזה.
בספריה של אבא שלי היו מאות ספרים, ומדי פעם הייתי מעלעלת בהם, מחפשת משהו לקרוא. משהו שיגרה אותי לקרוא את כולו. את "משפחתי וחיות אחרות" ראיתי על המדף עשרות פעמים ותמיד התעלמתי ממנו, כי על הספר היתה תמונה של שפירית גדולה ולא חשבתי שזה יעניין אותי.
אבל יום אחד, כשכנראה מיציתי כבר את כל מה שבכל זאת קרץ לי, פתחתי את הספר הזה, שאמור היה להיות על זואולגיה בקורפו היוונית, וקראתי את
מדארל למדתי שזה בכלל לא חשוב על מה אתה כותב, העיקר איך. הוא רצה לכתוב ספר על זואולגיה, ויצא לו ספר על המשפחה המופרעת שלו. לימים, כשכתבתי מדור גינון (כן! כן!), אימצתי את תורתו ללא בושה, ולמרות שפה ושם היה במדור מידע מועיל יותר או פחות על ורדים, כנימות, וגידול עגבניות, הגיבורים האמיתיים של המדור היו בני משפחתי וחבריי.
אחר כך, כשהפכתי לעורכת, נתתי עותק של "משפחתי וחיות אחרות" לכל כתב חדש שרצה לכתוב אצלי טור אישי. ככה תעשו את זה, הייתי אומרת להם, ותהיה לכם לפחות קוראת אחת אדוקה.
לדעת אישה - עמוס עוז
את "לדעת אישה" של עמוס עוז קראתי באנגלית דווקא. גרתי באיטליה עם שותף אוסטרלי, דיוויד, שהיה נותן לי מדי פעם ספרים שחשב שאוהב. בדרך כלל הוא צדק. רציתי לשתף אותו במשהו מהתרבות שלי, מישראל, ועמוס עוז הוא בכל זאת הסופר הכי מתורגם שיש לנו. אז קניתי לו את "מיכאל שלי", שקראתי בילדותי, ואת "לדעת אישה". את האחרון לא קראתי קודם לכן, אז החלטתי לקרוא אותו בזמן שדיוויד קורא את הראשון. סיקרן אותי לקרוא ספר עברי באנגלית.
"לדעת אישה" מתחיל בסצינה שבה יואל, גיבור הספר, בוחן פסל של פנתר מזנק, כשלא ברור לו מה בכלל מחזיק את הפנתר הזה לבסיס. אין יציקה נראית לעין, או בורג. איך זה שהוא לא נופל?
בשאר הספר, עוז משאיר לקורא לתהות, כך נדמה לי, איך יואל שלו לא נופל. מה מחזיק אותו. אני, לעומת זאת, מצאתי את עצמי תוהה איפה הבורג שלי. שאלה קיומית כזאת, שמתישהו לפני גיל 40 כנראה צריך לשאול. מה בדיוק גורם לנו לא להכנע לחוקי המשיכה ולהמשיך לזנק קדימה? איך אנחנו לא נופלים, או כשאנחנו נופלים בכל זאת קמים?
ואילו דיוויד? כשסיים לקרוא את "מיכאל שלי" ואחר כך את "לדעת אישה" הביט בי במבט מלא רחמים ואמר, "נורא מדכאים, הסופרים שלכם".
הארי פוטר - ג'יי קיי רולינג
את שני הספרים הראשונים של הארי פוטר קראתי לראשונה כשהייתי בת 30. ביום הולדת ה-40 שלי, יצא הספר האחרון.
במשך העשור הכי מבוגר של חיי, ליוו אותי ספרי הילדים של ג'ואן רואולינג, שהיא בת גילי, לפעמים עד כדי אובססיה (אחד האתרים הראשונים שבניתי היה מבחן שמאפשר למשתמש לברר לאיזה בית בהוגוורתס הוא היה נשלח).
אין טעם לנתח את ההשפעה של ספרי פוטר על הספרות, על הרגלי הקריאה, וממש לא צריך להכנס עכשיו לשאלה האם הסוף טוב, ואם הספר החמישי היה ארוך מדי (כן!). מה שחשוב בעיניי זה שאף ספר או סדרה אחרת לא ליוו אותי כל כך הרבה שנים.
כשסיימתי את הספר השביעי, בחרתי להקשיב לכל שבעת הספרים מההתחלה. הורדתי לאייפוד שלי כ-150 שעות של הספרים בקריינות השחקן הבריטי המופלא סטיבן פריי, ובמשך חודש הקשבתי לספרים ברצף בכל בוקר וערב ברכבת באנגליה.
ובסופו של הספר השביעי, כשפריי אמר בקול רך The End, ישבתי על ספסל בתחנת ווטרלו בלונדון ופרצתי בבכי. זו היתה סופה של תקופה.
חיי פאי - יאן מרטל
הספר "חיי פאי" העסיק אותי זמן רב אחרי שגמרתי לקרוא אותו, ויותר משהיה חווית קריאה מהנה (והוא היה), הוא העמיד אותי בפניי משבר זהות בכל הקשור ליחסיי עם הדמיון והמציאות.
הספר מתחיל בהקדמה של הסופר, המתאר כיצד הגיע לכתוב את הסיפור שיתגולל במאה הפרקים שאחר כך. הוא חיפש נושא לספר השני שלו, כתב, כששמע את הסיפור הזה מאיש זר בהודו.
אחר כך, הוא מגולל את סיפורו של פאי, מהילדות בהודו עם אב שניהל גן חיות ועד לספינה שנטרפה בלב ים והותירה את הנער עם טייגר בנגאלי על סירת הצלה בלב ים. הוא שרד שם יותר זמן מכל ניצול אחר בהיסטוריה.
אלא שבסופו של הסיפור, עולה ספק האם באמת פאי שרד עם טייגר – או שמא הוא בדה סיפור שפשוט הפך את הטרגדיה שלו לנסבלת יותר. הבחירה האם זה קרה באמת או לא, נשארה בידיי, הקוראת. ומה שהכאיב לי כל כך היה שבאמת האמנתי לסיפור על הטייגר – אבל ברגע שהוטל ספק, בחרתי לבחור במציאות האכזרית. כי אני לא יכולה להאמין לפנטזיה כשנותנים לי אלטרנטיבה מציאותית. וזה העציב אותי.
לימים, כשסיפרתי על כך לידיד (שבחר בפנטזיה דווקא), הזכרתי את ההקדמה ואת העובדה שהסופר שמע את הסיפור בהודו. "אוי, את כל כך תמימה", הוא צחק. "לא הבנת שההקדמה בעצמה היתה בדיה?"
חשבתי על הפרדוקס הזה זמן רב אחר כך. ואני מוצאת בזאת בכל זאת נחמה. כי למרות הכל, כן, אני כל כך תמימה. למרות הכל, הדמיון ניצח.
נא להמתין לטעינת התגובות
