ואלס עם באשיר: קולנוע חדשני
הכלבים המצוירים נובחים והשיירה עוברת. "ואלס עם באשיר" הוא סרט וירטואוזי, אבל המסר שלו חמקמק וחלקלק. וזו, כנראה, הסיבה שבגללה לא זכה בפסטיבל קאן
ואלס עם באשיר יח''צ
ארי פולמן הגיע לקאן עם "ואלס עם באשיר", שכולו חידוש קולנועי מרענן- הן בשפה האמנותית שלו והן באופן המקורי שבו הוא מגולל את סיפורו האישי. וגם זה לא הספיק. אפילו לא לפרס עידוד וניחומים.
מצד שני, די היה במבט סוקר על פני הפאנל של שופטי התחרות, שכונסו למסיבת עיתונאים מיד לאחר הכרזת זוכי קאן 2008, כדי להבין שזה לא יכול היה להיות אחרת. שכן לא ייתכן כי צוות שיפוט בן תשעה חברים, הכולל שני קולנוענים שנולדו מוסלמים, ועוד שניים- איטלקי ומקסיקני- שלא אחת אישרו את אופני ההתבוננות החברתית שלהם מכיוון שמאל, יסכים להעניק פרסי הצטיינות לסרט כל כך חמקמק כמו "ואלס עם באשיר".
לא חשוב כמה פעמים ישובו ויאמרו (ובצדק), כי פולמן המציא מחדש את הקולנוע, רענן את הנרטיב, והפתיע בגישה פילמאית שעשויה לתרום לשכלול האמירה הפילמאית לא פחות מ"ספרות זולה" של קוונטין טרנטינו, על דבר אחד חייבים להסכים - מהבחינה הפוליטית פולמן תקוע מאחור. ואת זה, מותר לנחש, הבינו גם שופטי פסטיבל קאן כשמנעו ממנו הוקרה בינלאומית.
כל כך חמקמקה וחלקלקה היא גישתו של הסרט אל הנושא הטעון שבו הוא מתמקד - האחריות האישית כנגד האחריות השילוחית - עד שאין מנוס מהענקת פרס התעתוע ליוצר "ואלס עם באשיר". שכן לא מדובר פה בסרט בעל מסרים גלויים נוסח יורים ובוכים, שהביא ל"בופור" את הצלחותיו, אלא בטווייה סבוכה של אותו אליבי שאמור ביום מן הימים למרק את מצפונם של חיילי הכיבוש באשר הם.
26 שנים לאחר הטבח במחנות סברה ושתילה מגיע "ואלס עם באשיר" עם הבשורה המשומשת שמסירה כל אחריות מהחייל הלוחם, ומטילה אותה אך ורק על מקבלי ההחלטות. ואפילו אם לגמרי במקרה מתגנב לו שמץ מעול האחריות הכוללת ומתיישב על כתפי הטוראי הלוחם, שלעולם יהיה אהבל שאינו מבין דבר וחצי דבר, תמיד אפשר יהיה לשלוף את הטיעון על אודות מחיקת זיכרון הטראומה הזאת, תהליך המאפשר לטוראי להיצמד לנצח לאהבליותו.
פולמן, על פי עדותו המזינה את כל דקות הסרט, היה בסביבה, במרחק של מאה?מאתיים מטרים, כשטבחו ביושבי סברה ושתילה. הבעיה איננה בשהייתו (הכפויה) במקום, אלא בעובדה שהוא מחק מזיכרונו את האירועים הקשורים לסיפור הדמים הזה, והסרט כולו מתגייס כדי לתדלק מחדש את תאי מוחו שכמו נרדמו להם ל-20 וכמה שנים.
הטבח פרח מזכרוני
זוהי נקודה מכרעת, שבלעדיה קשה להבין את חמקמקותו של סרט זה. שכן לא נפגעי הטבח הם שמחקו מזיכרונם את האירועים הטראומתיים - תהליך פסיכולוגי מוכר למדי - אלא דווקא עד הראייה שהיה לכאורה בלתי מעורב בנעשה.
זהו תהליך מעודן של קילוף והסרת אשמה, המעביר באופן חלקי את נטל הקורבניות מהנרצחים אל גבו של מי ששיתף פעולה עם מבצעי הטבח.
גיבורו של פולמן, כלומר פולמן עצמו, מתעורר לחיפוש עצמי אחר תאי הזיכרון שאבדו לו, רק לאחר שחבר קרוב שלו משתף אותו בסיוטי הלילה הפוקדים אותו תדירות. בסיוטים אלה, המהווים את סצנות הפתיחה המרשימות של "ואלס עם באשיר", נראים 26 כלבים זועמים כשהם דוהרים בחוצות תל אביב, נחושים לתבוע את עלבון רציחתם בידי אותו חבר של פולמן.
החבר הזה, על פי עדותו בסרט, לא מסוגל היה בימי המלחמה בלבנון לירות על בני אדם, אפילו אם רשעים גמורים הם. לכן עמיתיו לפלוגה הפקידו בידיו משימה פשוטה - לירות בכלבי הכפר המתריעים כנגד פשיטה של כוחות צה"ל.
ואלס עם באשיר - הסרט הזר הטוב? צילום: יח''צ
ואולי הפוכה היא הטראומה; אולי דמותו הקולנועית, המצוירת, של פולמן חשה אחריות אישית עמוקה לעצם התחוללותו של הטבח, עד שתודעתו ותת התודעה שלו מחקו את העניין כולו מסדר היום הפולמני.
אילו כך היו פני הדברים בסרט, אזי "ואלס עם באשיר" היה באמת אחד המעשים האמיצים שקולנוען ישראלי העז לבצע. בפועל המהלך מנוגד לגמרי. "ואלס עם באשיר" צולם תחילה כסרט תעודה הבא לשחזר את התגלגלות העניינים הרצחנית באותם שלושה ימים בספטמבר 1982, כשהפלנגות של באשיר ג' ומייל, שזה עתה נרצח, קרעו לגזרים את הפלסטינים יושבי מחנות הפליטים, בעוד חיילי צה"ל, בגיבוי מפקדיהם הבכירים ביותר, מסייעים לטובחים בפצצות תאורה ובהשגחה מרחוק.
אין בסרט שום עובדה שאינה מוכרת לאזרחי ישראל כבר שנים רבות. כך הצהיר פולמן במסיבת העיתונאים שערך בקאן. במילים אחרות: אילו היה מוצג כאן סרט התעודה במתכונתו הראשונית, איש לא היה צופה בו, ושום
תחנת טלוויזיה לא הייתה משדרת אותו.
העובדה שפולמן עלה על פטנט וירטואוזי, שבמסגרתו מצוירים מחדש המרואיינים בסרט התעודה שלו, אינה רק טריק מזהיר, כי אם הרחקה מודעת של הצורך לחשוף עובדות חדשות. די היה לו בהמצאת פורמט חדש בעבור העובדות הנושנות, המוכרות, הבלתי מספקות.
ומה הן אותן עובדות נושנות? ועדת כהן ציינה אותן כשהצביעה על הגנרלים שרון ורפול ושגיא וירון כאחראים עקיפים לשותפות עם הפלנגיסטים הטובחים. והחיילים מה? הם רק היו עדים תמימים לחזיון דמים שבוצע על ידי ערבים נוצרים. מה אתה אומר, פולמן? בחסות פורמט חדשני, נוצץ ומדרבן תשואות, מבצע "ואלס עם באשיר" את הפוליש הסופי למצפון הצה"לי. שום תועמלן לא היה עושה זאת טוב יותר.
"ואלס עם באשיר" מצטרף לשורה ארוכה של סרטים מקומיים העוסקים בלחימה בלבנון ורואים רק את הקורבן הצה"לי. "בופור" כבר אוזכר, אך הסיפור מתחיל עוד ב"שתי אצבעות מצידון", עובר ב"רסיסים", "לא שם זין", "גמר גביע", " יוסי וג'אגר" ו"עונת הדובדבנים". בכולם נדרש החייל הישראלי לשמש כשה לעולה, כפרה למלחמה שאותה הוא לא יזם, הוא לא מבין את חוקיה, שבה הצד השני ללחימה חבוי, נטול פנים, וככזה גם בלתי אנושי. כן, השיירה שוב עוברת. מזל שלפעמים הכלבים נובחים, מעירים את הזיכרון מתרדמתו.
נא להמתין לטעינת התגובות
