ראשי » תרבות » קולנוע

ייאוש פוגש ייאוש: עמוס קולק ומשה מזרחי

גם "חסר מנוחה" הבוטה של עמוס קולק וגם "סופשבוע בגליל" המעודן של משה מזרחי, הם קינה קשה על הלאומיות הישראלית. שניצר היה שמח לראות את תגובתו של בן גוריון

שלושת תלמידיו הנחושים ביותר של בן גוריון, כך רצתה יד המקרה, גידלו בבתיהם קולנוענים.

משה דיין את אסי, טדי קולק את עמוס, ואילו שמעון פרס הסתפק בצמד אחיינים - עוזי ז"ל ואחותו רותי, ילדי גרשון אחיו. האם באמת זהו רק צירוף מקרים, או שמא ישראל בנוסח הבן גוריוני התוקפני היא לא יותר ממחזה תעתועים, מין סרט שיום אחד הפילם שלו ישתלשל החוצה ממכונת ההקרנה.

האם צירוף המושגים מדינה דמוקרטית ויהודית אינו אלא בדיה של תסריטאי שתוי, והשאיפה לצבא כובש וגם הומני אינה אלא בדיחה לא מוצלחת של מחבר טקסטים שאיבד את שנינותו?

כך קורה שדור הבנים המסוים הזה מתמודד עם מעשי אבא באמצעות התשקיף הקולנועי, שדרכו ניתן לאפר את המציאות, לכערה או להתעמת עמה בלי ללכלך את הידיים יתר על המידה.

אסי בן משה כבר חיווה את דעתו בקושיות אלה בסרטיו "החיים על פי אגפא" ו"מר באום", שמהם עולה תשובה נוקבת ומכאיבה על מהות הכזב הבן גוריוני. כעת מגיע תורו של עמוס, בנו של בכיר מתנחלי ישראל, הנצחי שבראשיה של עיר הנצח, זה שהפך את הכרך השכונתי במקצת למצבור של גידולים סרטניים רב כיווניים. דומה שדעתו של עמוס קולק, על פי "חסר מנוחה", חמורה אפילו יותר מזו של הקולגה דיין.

מדינת הכובשים מצחינה למרחקים, חייליה רוצחים, מנהיגיה אינם ראויים ליריקה והעתיד שלה כבר מזמן מאחוריה. זו הייתה מסקנתו הנחרצת של משה איבגי, כשנמלט ממולדתו, מהשירות הצבאי הנצחי שבה, ממשפחתו המעורערת, ותלש באגרסיביות את שורשיו לטובת התנחלות רעועה במשלטי מנהטן.

איבגי, העושה את הדמות העיקרית ב"חסר מנוחה", אינו אלא התממשות היהודי הנצחי הקלאסי. נע ונד בדרכים עם צקלונו המצומק, מתפרנס מרוכלות, חזק בדיבורים, חלש במעשים, חי?לא?חי את עברו הבלתי מפואר.

קולק הבן, שלפני שנים רבות ביצע אף הוא מהלך הגירה מארצם של בן גוריון ותלמידיו אבירי הכיבוש הנאור, דוחס אל תוך דמות גיבורו הנווד מגה מרירות בכמות שעשויה לספק כמה וכמה סרטי מחאה מהנוסח שבו התמחה עמיתו אסי ב-15 השנים האחרונות. אפשר לקרוא לזה שנאה עצמית, אפשר לומר שזו בריחה מהמציאות, אך קרוב לוודאי שזהו דווקא מבט חד ונטול עוויתות נוסטלגיות על האמת על ההזיה העוסקת בלאומיות הישראלית.

ובכן, איבגי קבור לו בחור בדאונטאון מנהטן, מתפרנס ממכירת סבונים ושעונים מזויפים, ומשחק אותה ירמיהו. נביא זעם שהקהל שלו מורכב, כמה מוזר, מאנשים שכמותו. נבואותיו של איבגי, משורר?חרזן ששירתו נכתבת על גבי פיסות נייר טואלט, נישאות בעברית מתובלת בניו יורקית, במועדון שעיקר לקוחותיו הם מהגרים מישראל.

מאזינים אלה, שבתת מודע שלהם הסיקו מסקנות דומות לאלה של איבגי/קולק, עקרו מטריטוריית הבדיה הדמוקרטית-יהודית, ומשתדלים, בדומה אליו עצמו, לייצב את הקרקע האמריקנית שעליה הם דורכים כעת.

חריף יותר מאורי ברבש, קיצוני יותר מאסי דיין, מתקרב להטפותיהם של מייסדי תנועת מצפן ההיסטורית, שהוליכו עצמם בשנות ה-70 עד לונדון, כדי להתרחק ככל האפשר ממארת הכיבוש ותחלואיו.

זוהי התשתית האידאולוגית שמזינה את "חסר מנוחה", זהו חזון הנביא עמוס בגלגולו העכשווי. חסר מעט מאוד שקולק, מתוך גרונו של המטיף איבגי, יפצח בהתנבאות בנוסח התנ"כי המוכר: "על שלושה פשעי יהודה ועל ארבעה לא אשיבנו".

אילן פפה, חיים בראשית ויתר הפרופסורים הדוחפים באחרונה את האקדמיה הבריטית להחרים את ישראל, לא יכולים היו לצפות לשותף נאמן יותר מאשר בנו של טדי, זה שמוכר יותר כסמל המתנחל הנאור.

עד כאן החדשות היותר מעניינות על אודות "חסר מנוחה". הבעיה היא שהסרט עצמו ירוד, הן ברמת הביצוע והן, כמה חבל, ברמת הטיעון המצטבר.

דומה שקולק, שזה לו סרטו הארוך ה-13 במספר, עדיין לא ממש השתלט על אופני הבימוי לקולנוע, ו"חסר מנוחה" לוקה כמעט בכל פרמטר שבאמצעותו ניתן לשפוט סרט.

העמדת סצנה משמימה, הדרכת שחקנים לא מאוזנת, תסריט היסטרי וצילום המשתף פעולה עם הבמאי המנומנם. יותר מכול מסתמך פה קולק ג'וניור על המילה הנאמרת/נזעקת, כאילו הוא באמת מצוי בתוך מופע של הקראת שירים, ואינו משתדל למצוא לכך שווה ערך פילמאי.

תלישותו של היהודי הנודד, גיבורו של "חסר מנוחה", מובן שמובנית בתוך אישיותו. גם למשה מזרחי, מוותיקי הקולנוענים בישראל, יש מה לומר על תלישות זו, והוא עושה זאת

בסרטו החדש "סופשבוע בגליל".

לא , הגיבור של מזרחי איננו נודד בדרכים זרות. הוא נטוע באדמת הגליל, טוסקנה עאלק, מוסק זיתים, מכין גבינות, מלח הארץ בהתגלמותו. ובכל זאת הוא תלוש. מנוכר לאדמתו, זר לאידאלים שהתנחלו בארצו, אינו מבין עוד את כללי המשחק, צועק פוס, רוצה לרדת בתחנה הקרובה.

שלא כמו קולק, שפנה לתרי עשר הנביאים כדי לחצוב מהם את המטפורות שלו, מזרחי מסתפק באנטון צ'כוב. "סופשבוע בגליל" הוא מעין העתקה לישראלית מדוברת של "הדוד ואניה", מחזהו של צ'כוב העוסק בהתפוררות פנימית של משפחה, התמוטטות של חברה במצוקה.

הדוד ואניה, שיודע כי הכול כבר שחוק ומשומש, במקרה הנוכחי הוא החקלאי מנחם (שרון אלכסנדר), שאינו מאמין עוד לכלום. אפילו לא לאדמה הנאמנה כל כך ליושבים עליה.
מסביבו של מנחם מזמזמות דמויות המייצגות היבטים שונים בחברה הישראלית, שאיבדה את הכוח הממגנט שלה. אם זהו פרופסור בעל שם עולמי (עודד תאומי) שתקוע בעקרותו הנפשית, ואם אלה ילדי הפרופסור (שירי גדני, פיני טבגר) שמתקשים לכונן מערכות אישיות יציבות. גם אמו הזקנה (חנה מרון), שהסניליות השכיחה ממנה את הסיבות להיאחזותה הציוניסטית באדמות הגליל העליון, היא חלק מהמרקם ההולך ונרקב.

מזרחי מנסה, וללא הצלחה יתרה, לעשות את הבלתי אפשרי - לאחד בין המבע הצ'כובי המופנם לבין זעקתו של עד ראייה לחברה קורסת, שאין עוד אמון בין הפרטים המרכיבים אותה, ואין עוד תואם בינם לבין החזון שגלגל אותם עד כה ובמורדות החיים.

מובן שאופני האמירה הסובטילית, שמזרחי נצמד אליהם במהלך 40 שנותיו כבמאי, עומדים בניגוד גמור לחספוס הגס המאפיין את המבע של קולק. אך לגופו של טיעון חברתי/פוליטי, אין הבדל ממשי בין היושב על גדות ההדסון לבין הרובצים לפתחה של ראש פינה. ההוא מיואש מסיכוי ההישרדות של החזון הבן גוריוני, ואילו אלה כבר השלימו את תהליך השקיעה, שסופו איון והכחדה. אוי, אמא אדמה.

נא להמתין לטעינת התגובות

מעדכן תגובות...