לא משעשע: מיכאל האנקה חוזר עם "משחקי שעשוע"
11 שנה אחרי שביים את "משחקי שעשוע" כסרט אוסטרי דובר גרמנית, וזכה לביקורות מהללות, משחזר מיכאל האנקה את יצירת האימה שלו בגרסה אמריקנית. שניצר לא מרוצה
וידאו : משחקי שעשוע
עשור מאוחר יותר, כלומר אשתקד, התגלגל האנקה עד ארצות הברית כדי לצלם מחדש את אותו הסרט, אך הפעם סרטו דובר אנגלית. והפעם חטף האנקה מהביקורת האמריקנית מהלומות בפרצוף ונאצות נדירות בעוצמתן. מן הסתם, הגרמנית התאימה יותר לעלילה המוקדשת כולה לסדיזם, עינויים ולהשמדה פיזית של בני אדם.
בגרסה האמריקנית של "משחקי שעשוע" - שתעלה בסוף השבוע בהקרנות טרום בכורה בתל אביב ובהמשך ברחבי הארץ - מצטרף האנקה לשורה מצומצמת של קולנוענים שטיפלו פעמיים בסרט שהם עצמם ביימו שנים קודם. אלפרד היצ'קוק הכין באמצע שנות ה-50 גרסה שנייה ל"האיש שידע יותר מדי".
פרנק קאפרה עשה דברים דומים ב"גברת ליום אחד", וכך גם קון איצ'יקאווה היפני, שהגיש פעמיים את "הנבל הבורמזי". בעצם, גם ג'ורג' עובדיה שלנו עשה זאת ב"נורית" המיתולוגי, שהיה גרסה חוזרת למלודרמה שעובדיה התקין שנים קודם באיראן.
האנקה הרחיק לכת במהלך החימום המחודש של תבשיל "משחקי שעשוע". שכן גרסת הכיסוי האמריקנית זהה לחלוטין - בזוויות הצילום, בתלבושות, באופני העריכה, ואפילו באביזרים המפוזרים באתרי ההסרטה - למקור האוסטרי. אז מה לא עובד הפעם? אולי החלפת צוות השחקנים, ואולי באמת המרתה של השפה הגרמנית הננבחת באנגלית המתנגנת באוזן.
זוג נשוי, ג'ורג' (טים רות') ואן (נעמי ווטס), עושים דרכם ללונג איילנד, לוויקאנד בבית הקיט שלהם. עמם במכונית בנם הקטן ג'ורג'י והכלב המשפחתי. שום דבר אינו מרמז על הפרת השלווה המתקרבת, זו שתהרוס להם את החיים.
משחקי שעשוע צילום: יח"צ
שום דבר לבד מהמוזיקה האנרכית של ג'ון זורן ולהקת "עיר עירומה", שחודרת בגסות אל הפסקול, בקטע פרוע מתוך אלבומם "גראנד ג'יניול", שאינו אלא הצדעה בצלילים, רעשים ונאקות למופעי האימה והדם הנודעים, שפעלו בתיאטרון פריזאי במחצית הראשונה של המאה ה-20. פסטורליה להתקנא בה: ג'ורג' וג'ורג'י הקטן מתרוצצים על הרציף הזעיר, מכינים את הסירה המשפחתית לשיט באגם הסמוך לווילה, בעוד אן מתחילה להתקין ארוחה. גבר צעיר (בראדי קורבט) בבגדי גולף, בעל נימוסים מעולים ושפת דיבור רכה, מקיש בעדינות על דלת המטבח ושואל את עקרת הבית אם תוכל להשאיל לשכניה שתי ביצים.
אן, כולה אדיבות בורגנית, מושיטה לו את המוצרים, אך הביצים נשמטות מידיו השלומיאליות. הוא מבקש שתיים נוספות, וגם אלה נשברות. בדיוק אז מצטרף אליו בחור נוסף (מייקל פיט), מעודן עוד יותר, והשניים, עם מחבטי גולף בידיהם, חיש מהר מרסקים לבעל הבית ג'ורג' את הברך. הסיוט, או אולי משחק ההישרדות, מתחיל.
האנקה בונה את הסיטואציה העלילתית על יסוד נוסחה שנוסתה כבר בהצלחה לפני 50 שנה במחזה "מסיבת יום הולדת" מאת הרולד פינטר, ובסרט בן 40 השנים, "הפנטהאוז", שביים פיטר קולינסון המנוח. זרים לא קרואים חודרים למעוז בורגני, ומאתגרים את כל מה שלבורגנות יש להפסיד.
לאורך 118 דקות קשות לצפייה מתעללים שני הבחורים המצוינים, שכפפות בד לבנות עוטפות את ידיהם, באן, בג'ורג' ובג'ורג'י הקטן. וגם בכלב, שנרצח כבר בראשית הסיוט. "למה אתה לא הורג אותנו וגומר עם זה?", זועק ג'ורג' כלפי מעניו. "ומה עם הבידור?", עונה לו אחד מהם תשובה, שאפילו הג'וקר של הית' לדג'ר לא היה יכול לנסח טוב יותר.
זוהי אימה, זהו בידור. האנקה יוצא ב"משחקי שעשוע" למסע ארוך בעקבות העקרונות הסדיסטיים שמהם מורכבת האלימות הקולנועית. בגרסה האוסטרית התוצאה הייתה מסעירה והעניקה להאנקה את מעמד העל העולמי שלו. בהעתק האמריקני הדברים ממש לא עובדים, והאנקה המובס שב לאירופה כשהוא מושפל פומבית.
מול האנקה ניצבו כמה דגמי חיקוי. "התפוז המכני" של קובריק, "ספרות זולה" בבימוי טרנטינו, וכן "רוצחים מלידה" של אוליבר סטון לפי תסריט של טרנטינו.
בריאיון בניו יורק טיימס לפני כשנה, מסביר האנקה את הכשל האידאולוגי המובנה, לדעתו, בשלושה סרטים קטלניים אלה. שלושתם, גורס האנקה, לוקים בגישה בדרנית המקלה על הצופים בעיכול הזוועות שעל הבד. אצלו, הוא מבטיח, נשמרת האווירה הדרמתית, שאינה מעניקה לצופה שום נתיבי הימלטות דרך ההתפרקות הקומית. אצלו השעשוע מאוד לא מצחיק.
זה לא לגמרי מדויק, משום שמעת לעת כמו נקטעת העלילה המדממת לשנייה אחת או שתיים, כשצמד המתעללים מפנה ראשו אל המצלמה, קורץ או ממלמל, וכאילו משתף את הצופים בשעשוע ובהנאה הסדיסטית שלו, כמו גם שלהם שם באולם ההקרנה החשוך.
משחקי שעשוע צילום: יח''צ
הדברים מגיעים לשיא בקטע שנכנס לקלאסיקה הקולנועית בזכות המקור האוסטרי. ברגע קט של חוסר תשומת לב מאבדים שני המתעללים, שמכנים עצמם פול ופיטר (וגם תום וג'רי, וביוואס ובטהד), את הריכוז, והאישה אן, אחרי שעברה התעללות מינית קשה, משתלטת על רובה ומחסלת אחד מהם.
בהחלט רגע של חדווה ונקמה. אלא שבדיוק אז מוצא המתעלל האחר את השלט של הטלוויזיה, ובלחיצת מתג כמו מחזיר לאחור את "העלילה", תוך שהוא משנה כמובן את התפתחות הסצנה.
זוהי טכניקת סיפור שהאנקה ניצל גם בסצנות הפותחות את סרטו "מחבואים". שהרי מה שחשוב לו, לפחות על פי הצהרותיו, איננה יצירתה של האלימות הפילמאית, כי אם אופני הייצוג שלה על הבד.
בסרט מוקדם
שלו, "הווידאו של בני" (1992) מנציח נער אוסטרי משועמם במצלמת הווידאו שלו מעשה רצח שביצע בשעה שהוריו היו מחוץ לבית. סצנת הרצח מחרידה, כמובן, אך גרוע ממנה הוא הרגע שבו ההורים צופים בשי המוקלט שבנם החביב הכין. הצפייה החוזרת ברצח אפקטיבית יותר, משום שבעולמנו לא חשובה הפעילות כשלעצמה, כי אם אופני ההנצחה שלה.
ובאותו הקשר ממש: חשוב לציין כי הזוועות שפול ופיטר מבצעים במשפחה הן כולן מחוץ לתמונה המצטלמת, ובעצם נבראות במוחם של הצופים, המתרגמים את המידע שמספקות להם הסצנות לאופני ייצוג המתאימים לחרדות הפרטיות של כל צופה בנפרד. חבל שמה שעובד טוב כל כך בהסבר התאורטי הזה, לא מניב תשואה חיובית על הבד.
נא להמתין לטעינת התגובות
