ההישרדות של אסף אבידן
לאסף אבידן יש קול שמזכיר את זה של ג'ניס ג'ופלין, סיפור חיים מטורף לגמרי, כת מעריצים מתעצמת ואמונה בסקס כתרופה לסרטן. אל תתווכחו איתו, הוא עבר את הסיוט הזה בעצמו ושרד כדי לשיר על כך בקול ענקי וקורע לב
אוהד נהרין היה שם ואירח את נטלי פורטמן ואת דבנדרה בנהארט, שמתברר שהם בכלל זוג. הבאתי לו את הדיסק שלי ואני מקווה שהוא יקשיב לו. מי יודע מה יכול לצאת מזה".
לטובת הקוראים שלא שמעו על בנהארט עד היום, נספר כי מדובר באחד מזמרי האינדי המוכרים והמוערכים בעולם.
בזמן הריאיון, בנהארט ופורטמן כבר היו בדרך לעיר אחרת במזרח התיכון, משאירים את אבידן עם חלום רטוב על כותרות ב"NME" הבריטי והופעות במועדוני שוליים בניו יורק. אבל אם בנהארט אכן יקשיב ל"The Reckoning", יש סיכוי שכותרות והופעות כאלה יגיעו עוד לפני שתספיקו לקנות את האלבום של אסף אבידן. כי נכון לעכשיו, כשבועיים אחרי שיצא, אי אפשר להשיג ממנו העתק. כולם נמכרו. ההדפסה הבאה כבר בדרך.
כדי לנסות ולהבין את ההיסטריה הסודית המתרחשת ממש בימים אלה סביב אסף אבידן, צריך לראות הופעה שלו. הבחור שעדיין לא הספיק לעכל את העובדה שיש לו מעריצות אמיתיות מעל גיל ההסכמה, עלה בשבוע שעבר על במה קטנה במועדון הגותהאם הירושלמי, כשהוא מוסתר כמעט לגמרי מעיניהם של רוב באי המקום, והבטיח לנסות
המיתר השישי נקרע ואין זמן להחליף. פתאום, בלי שום התראה, בקע מהגוף הצנום קול אדיר ממדים, ג'ניס ג' ופליני ממש, שהשתיק תוך שנייה את באי המקום והחזיק את הקהל עומד במשך שעה, גם כשאף אחד לא ממש ידע על מה הוא שר. אפשר היה רק לנחש שכואב לאבידן, ושכאב לו. מאוד.
בשנים האחרונות יצר לעצמו אבידן כת מעריצים קטנה שמלווה אותו ממועדון למועדון, מבר בצפון לפאב בדרום. בין לבין הוא קופץ להופיע מעבר לים, חוזר לבארבי ולתמונע, וממשיך לדהור. הבלוז-רוק שהוא עושה, על שלל האלמנטים שלקוחים מלד זפלין ומג'ימי הנדריקס, מעיפים אותו הרחק מחוץ לפלנטת גלגל"צ. ובכל זאת נראה שהוא מוצא לו דרכים אלטרנטיביות להתחבב על הקהל המקומי.
הנה, בבוקרו של הריאיון הוא חוזר מהופעה בערוץ 10. יומיים לפני כן כיכב בתוכנית הרדיו של יואב קוטנר, וזו רק ההתחלה.
אסף אבידן, ירושלמי במקור, נולד לפני 28 שנה להורים שהכירו בלוס אנג'לס של שנות ה-70, רגע אחרי המהפכה המינית וממש בזמן כדי לראות את בוב דילן עוד לפני שעשו עליו סרטים תיעודיים. בגיל שבע הוא נארז עם משפחתו לג'מייקה, שם שהה ארבע שנים במסגרת שליחות של אביו מטעם משרד החוץ.
בן 11 חזר לירושלים ונשלח לבית הספר לאמנויות, שם התמקצע בראשונה בקולנוע. הוא שירת עשרה חודשים בצבא, התחיל בדוכיפת וסיים כמתורגמן מג'מייקנית ביחידת קשרי חוץ, השתחרר ונרשם לבצלאל, במסלול אנימציה, ואפילו זכה בפרס בפסטיבל חיפה.
המעבר הסופי למוזיקה בא, כמובן, בעקבות שברון לב. "תוך שנה נפרדתי מהחברה, מהעבודה ומתל אביב. שנה של הידרדרות. כל העוגנים, כמו שהפסיכולוגית שלי אומרת, התנתקו ממני. השקעתי חמש שנים באנימציה, חמש שנים במערכת יחסים זוגית, ופתאום לא היה לא את זה ולא את זה".
אז אבידן לקח את הגיטרה והתחיל לכתוב ולשיר. שנה וחצי מאוחר יותר יוצא לאור "The Reckoning", אלבום המכיל 15 רצועות עמוסות כאבי לב, פרידות, שקרים, מוות ואהבה לא ממומשת. כשאני אומר לו שהחומרים והשירה שלו יכולים להרוג אנשים מדיכאון, הוא מחייך: "יש לי כל כך הרבה להוציא החוצה, כך שלשיר בצורה אחרת מרגיש לי קצת כמו רמאות. אפילו כשאני שר לעצמי בבית, אני לא יכול לשיר סתם. או שאני רק מנגן או שאני צווח את נשמתי. אם אני לא מרגש את עצמי בזמן שאני שר, אין סיכוי שארגש מישהו אחר".
כשאבידן מדבר על שברים וצלקות, אפשר להאמין לו. הוא לא סתם אוהב להתבוסס במיצי הקיבה של עצמו. שירות צבאי מסויט, נדידה בין מדינות ופרידות קשות זה עוד כלום. סרטן בגיל 21, זה כבר משהו אחר. "אין לי בעיה לדבר על הסרטן, אבל אני לא מת על זה", הוא אומר.
"לפני כמה שנים הייתי בתוכנית בוקר, פעם ראשונה שלי בטלוויזיה, ובתחקיר הזכרתי שהיה לי סרטן. אני מגיע לתוכנית וזה לייב, עולים מולי המגישים ומציגים אותי:'נמצא איתנו אסף אבידן שניצח את הסרטן בעזרת האנימציה', ואני אומר לעצמי 'לאאאא, זה לא קורה לי'. אני מבין שיש משהו נורא סנסציוני בפרט הזה, אבל זה כמו שאני לא מדבר הרבה על השחרור המוקדם מהצבא, כי אני לא רוצה שזה יהפוך לעניין גדול מדי, למרות שאני לא מתבייש בזה ושונא את הקמפיין הפשיסטי נגד משתמטים".
אבל אי אפשר לדבר על הכאב שבוקע מהשירים שלך, בלי לדבר על הסרטן.
"אני יודע. היה לי סרטן לימפומה עם גרורה לחזה, זה סוג סרטן שיש לו אחוז החלמה גבוה, אבל הטיפולים מאוד קשים, כימותרפיה וכל זה, במיוחד לגוף שלי שהוא מאוד רגיש. אני הולך לרופא שיניים וצריך ארבע זריקות רק בשביל להירגע. בבית טיפלו בי בהומיאופתיה מגיל נורא קטן, כך שהטיפול הזה היה נורא אלים בשבילי. כל הרעלים האלה שנכנסים לך לגוף. פעם מישהו שאל אותי כמה מהחיים שלי לקח הסרטן, ואין לי תשובה. זו מין מסיכה שקופה שמכסה הכול. זה שינה אותי מקצה לקצה ולא שינה אותי בכלל. מה שכן, אתה עושה המון חשבון נפש בדקות האלה וחושב על איך יהיה כשאבריא".
היה לך ברור שתהיה בסדר?
"כל הזמן. לא היה לי שום ספק ולא רק משום שהרופאים היו אופטימים. היום אני רואה מה קרה איתי ועם האלבום, ואת האנשים בקהל ששופכים כל כך הרבה אהבה וכבוד, ואני אומר לעצמי 'פאק, מה בסך הכול אני עושה'. יש רופאים שמקריבים את החיים שלהם כדי לטפל באנשים, וזה מדהים שהם האנשים האפורים של החברה שלנו, בעוד אלה שעושים מוזיקה הם הכוכבים הגדולים. מצד שני, אני מסתכל על המוזיקה ועל הדברים שאשאיר כאן אחרי מותי, ואני מרוצה. יש בנות ובנים ואנשים עם ילדים שאומרים לי שריגשתי אותם. זו המהות של החיים שלי".
אתה פוחד מהמוות?
"מאוד. יש לי חרדות מוות מטורפות מאז שאני ילד, גם כי הייתי מאוד בודד. אני זוכר את עצמי רץ לאמא שלי באמצע הלילה בצרחות ושואל אותה כל מיני שאלות על המוות. אז כשאתה חווה מחלה כזו בגיל 21, ואתה כל כך מודע לגוף שלך ולכל כאב וניואנס, ויש חרדות גם אחרי ההחלמה-זה מפחיד רצח. אבל בתכלס זה עשה לי רק טוב, כי למדתי להתמודד. אני זוכר את הסשן הראשון שלי עם הפסיכולוגית. אמרתי לה'זה לא אני הדפוק כי אני כל כך נלחץ מהמוות. זה אנשים אחרים שדפוקים אם הם לא נלחצים באותה מידה'".
זה תמיד היה ככה, הנבירה הזו בכל מה שמורבידי, או רק מאז המחלה?
"תמיד, מאז שאני זוכר את עצמי. אני כמעט מרגיש את הנבירה הזו בצורה פיזית, מרגיש את הכאבים של הפרידות בכל פעם שאני מבצע שיר. הייתה לי פרידה קשה מנטלי, שהייתה חברה שלי במשך חמש שנים, ואחריה היו עוד המון התחלות ופרידות אינטנסיביות, שנבעו מכך שבכלל לא הייתי מוכן לכל מערכות היחסים האלה. אחרי אחת הפרידות מישהו סתם דיבר איתי בטלפון על הבחורה, ופשוט איבדתי תחושה, נפלתי והתחלתי להקיא. הכול אצלי נורא פיזי. גם לסרטן מייחסים פן פסיכוסומטי, זה שאנחנו מאבדים את הפרוגרמינג שלנו ומתחילים לשרוף את הכדוריות הלא נכונות. מבחינתי ההפך ממוות הוא לא חיים, אלא אהבה".
שיר אחד שלך מתאר סצנת בית חולים. אחר מדבר על תליינית ועוד אחד על הזקנה שעומדת להגיע. ואתה רק בן 28. יש כאן דפוס די ברור.
"נכון, גם כשאני שר על זקנה, עולה כל הזמן השאלה 'לאן אני הולך'. רק אתמול שאלה אותי מישהי אם הייתי רוצה לדעת מתי אמות. היא אמרה שהיא תשמח לדעת ואני חשבתי שהיא פסיכית לגמרי".
ניסית פעם לשחק עם המוות באופן ממשי יותר?
"לא. הגיחונת הכי קצרה למחשבות כאלה הייתה בצבא. נשברתי שם לגמרי. הייתי חייל טוב, לא הפריעו לי חוסר השינה או האימונים. מה שקרע אותי זה שתלשו אותי מהעולם שלי. אני שונא קונפורמיזם. העניין הזה בצבא, שאתה כל הזמן מקבל פקודות ואומרים לך מתי לישון ומתי להשתין, שיגע אותי. שלא לדבר על זה שהפרידו אותי מחברה שלי, שהייתי תלותי בה ברמות הכי קשות. אשכרה ניילנתי תמונה שלה ושמתי באפוד. נלחמתי בעצמי כדי להישאר שם, אבל הייתי שומע את הזמן שעובר מתקתק לאט לאט. חוץ מזה שתמיד הייתי שמאלני והיה לי קשה עם דבע רים שראיתי שם והרגשתי נורא שונה. עד היום אני מסתכל על דברים שכתבתי באותה תקופה ומשתקף מזה שכל החוויה הייתה של יצור ביולוגי אחר. היה לי חבר טוב שאושפז אחרי הצבא במוסד לחולי נפש, ואני לא רציע תי להגיע למקום הזה".
ג ניס ג'ופלין, שאתה כל כך מזכיר אותה בשירה, גמרה את הטיול שלה בגיל 27.
" ההשוואה הזו קצת מצחיקה אותי כי באמת קטונתי. אני מבין שבקול שלי יש משהו שמע זכיר את ג'ופלין, גם אם אני לא שם לב לזה כשאני שר. בהתחלה חשבתי שרק אנשים בארץ אומרים את זה, אבל אז ראיתי את אותה התייחסות ב"רולינג סטון" של מקסיקו והבנתי שאולי באמת יש שם משהו. סבבה, הלוואי שאהיה מוצלח כמוה, אבל מאוד חשוב לי להבהיר שמבחינת החיים האישיים שלה, אני נמצא במקום הכי שונה שאפשר. רק לפני חודשיים חגגתי יומולדת 28 ונשמתי לרווחה שהגעתי לגיל הזה, כי הרי גם היא וגם ג'ימי הנדריקס מתו בני 27. אני שמח שהגעתי לעשות מוזיקה רק עכשיו. אולי עברתי את הקללה".
רוקנרול , סקס, סמים. איך הדימוי הזה פועל עליך?
"אני לא עושה סמים בכלל, אבל הרבה סקס ורוקנרול - בהחלט כן. ככל שאני מתעע סק בזה יותר, אני מבין שיש תרבות רוקנרול, אבל אני נורא סולד ממנה. אני מרגיש, גם אם זה יישמע קצת יהיר, שאני בוגר מדי בשביל זה. אני לא יודע מה היה קורה לג'ניס אם היא הייתה חיה עוד חמש שנים, אבל מה שהיא עשתה היה די ילדותי. בכלל, רוקנרול בעוע לם הזה הוא עניין ילדותי. כל הקטע הזה של לצאת למסע בלי שום דבר עליך כדי לזיין את כל הבחורות בדרך ולעשות מלא סמים, זה קול, אבל אני בן אדם שצריך עוגנים. אני צריך בית, או לפחות ככה חשבתי עד השנה האחרונה".
"עכשיו אני קצת הולך לאיבוד ומוצא את עצמי מתרכז יותר בעצמי ופחות בגידול שורשים באדמה. אני רואה את הסרטים שעשו בשנים האחרונות על בוב דילן ועל ג'וני קאש, אני כאילו מסתכל עליהם כמו איזה פמפלט לקריירה שלי ואומר 'וואלה, זה אומר שעכשיו אני חייב להתחיל לקחת סמים ממריצים?'". המקום הזה שבו אנשים מתחילים להצליח הוא נורא מפחיד. פתאום יש לך מעריצים שבטוחים שהם אוהבים ומכירים אותך, ובמקום לקרב זה בעיקר מרחיק".
נשמע שאתה ממש מתכונן לבאות.
"יש את המיתולוגיה של אמן הבלוז שמגיע לאיזה צומת, פוגש את השטן ומוכר את נשמתו כדי ללמוד לנגן. היום, במובן מסוים, אני מוכר את נשמתי לשטן, כי אני מוותר כרגע על להיות איש משפחה שפוי. נשבר אצלי המיתוס של זוגיות אחת וכל מה שזה אומר. אני בוחר להיות בכבישים ולחיות ככה. לפני שבוע הייתה לנו הופעה, שאחריה היו כמה קטעים די פסיכיים עם בחורות. אני זורם עם זה וזה מגניב אותי. אני לא אשקר, אני גבר ואדם מאוד מיני".
שאני אשאל כמה סקס אתה עושה?
"בוא נאמר ככה: כשחליתי העובדת הסוציאלית דיברה עם חברה שלי, ניסתה להרגיע אותה ואמרה לה 'תשמעי חמודה, אתם לא תשכבו עכשיו כמה חודשים'. אז אמרה. גם אחרי כל הטיפולים, כשאני מותש וחצי מת, התפרענו שם. הליבידו שלי לא יודע גבולות. אני חושב שזה גם עזר לי להתרפא במובן מסוים".
מכיל 15 רצועות באנגלית בלי שום זכר לעובדה שהדיע סק הזה נכתב, הולחן ועובד בישראל. בדומה לאמני אינדי אחרים כמו גבע אלון, עמית ארז ונועה בביוף, ניכר שאבידן פונה קודם כול החוצה. לא תמצאו כאן מילה על אקע טואליה, אלימות, ערבים ושביתות רעב. המחאה, נשמת אפה של המוזיקה שממנה צמח אבידן, נאלמה לחלוטין.
לא חשוב לך לדבר על מה שקורה פה?
"כשיצא כל הקמפיין הזה נגד האמנים שלא התגייסו, חשבתי עצמי 'וואלה, יש לי קהל שאפשר לדבר אליו'. אבל אז חבר אמר לי שזו בעצם בגידה בקהל שלי, כי הרי בסופו של דבר אני לא אמן פוליטי. אם הייתי, אז הכי בכיף, אבל אנשים יודעים למה הם באים כשהם קונים כרטיס להופעה שלך. להעמיס על הקהל את הדעות שלך רק כי יש לך מיקרופון, זה לא לעניין. למרות שאני די בטוח בדעות הפוליטיות שלי, אני לא יהיר מספיק כדי לחשוב שאני צודק לגמרי".
בסוף הכול פוליטי. אם אתה לא אומר משהו, אתה מסכים עם ההפך שלו.
"אני לא מחביא את זה שאני שמאלני. אני מתעב את המערכת הפוליטית בארץ ובעולם ולא אוהב את המערכת הצבאית. אני לא עיוור לחשוב שלא צריכים צבא, אבל בכל מסגרת יש דרכים לעשות את זה אחרת. אני מקווה שיגיע יום שבו ארגיש מספיק שלם עם עצמי לשיר גם על דברים כאלה".
ברור לך שהאנגלית תפריע להצלחה כאן? בגלגל"צ לא כל כך משמיעים אמנים ישראלים ששרים באנגלית.
"אני עובד על זה שיבינו אותי. היום אני קורא וחושב באנגלית, למרות שעברית היא שפת האם שלי. אני לא אגיד לבחורה "איי לאב יו", אבל כשאני כותב אז זה בא לי הכי טוב באנגלית. עוד משהו שאולי לא כל כך נעים להגיד, זה שרוק בעברית לא נשמע לי טוב. חוץ משבלול וקצת שלום חנוך ואהוד בנאי, הכול נשמע כמו חיקוי ולא כמו הדבר האמיתי.
"מעבר לזה, אני פשוט לא מבין את השאלה הזו. אנחנו עובדים לפי לוח שנה לועזי, האינטרנט שלנו כולו באנגלית, כל המחשב שלך באנגלית, רואים סרטים בלי דיבוב, שוע מעים המון מוזיקה לועזית ואז מגיעה השאע לה הזו. למה אם זמר מזרחי שר ביוונית זה לגיטימי? אני לא מתכחש לזה שאני מדבר עברית. השנאה העצמית הזו שיש לישראלים היא פשוט בלתי נסבלת".
כמי שבילה חלקים גדולים מ-28 שנותיו במחשבות על המוות, אתה בטח כבר יודע מה תרצה להשאיר אחריך?
"באינסטינקט הייתי רוצה להגיד שזה לא באמת חשוב ואני חי את מה שקורה כאן ועכשיו, אבל אני רואה את ג'וני קאש היום, ולמרות שהוא לגמרי מת, בשבילי הוא כאן, בחדר. לא רק לי, להמוני אנשים. וזה חתיכת 'וואו'".
נא להמתין לטעינת התגובות
