מדף הספרים של נועה רובין
נועה רובין כותבת על תרבות, צורכת תרבות וקוראת על כל מה שזז, וגם על מה שלא. רובין, עורכת תרבות ב- nrg מעריב, בוחרת את עשרת הספרים שבלעדיהם הספרייה שלה לא הייתה מה שהיא והיא לא הייתה מי שהיא
נשים קטנות - לואיזה מיי אלקוט
בגיל 12 לקחתי לראשונה לידי את הספר העבה בעל הכריכה האדומה והדפים המצהיבים, ירושה מאמי. סיפורן של הנשים הקטנות גדולות האלה, מרי, ג'ו, בת' ואיימי, היה הסיפור ה"בוגר" הראשון שקראתי. ספר על אחיות, כל כך שונות אחת מהשנייה ובכל זאת, קרובות. בדיוק כמוני וכמו שלוש אחיותיי הקטנות.
היום, אני נזכרת במשחקים הקטנים ששיחקנו, ממש כמו ארבע האחיות האמריקאיות האלו, ומוקירה להן כבוד. זה היה הרומן הראשון באורך מלא שקראתי, זה שגילה לי לראשונה את הקסם של המילה הכתובה וזה שמזכיר לי בכל פעם כמה אני אוהבת את האחיות שלי.
מכתבים לתיאו - וינסנט ואן גוך
מגיל צעיר מאד ניהלתי יומן ובו גם אסופת מכתבים לכל האנשים שרציתי לצעוק להם לתוך הפנים את מה שחשתי ולא העזתי לומר. בתיכון אלה היו מכתבים לאהבה נכזבת, שנראתה לי אז כואבת לפחות כמו אוזן חתוכה ומדממת. מאוחר יותר אלה היו מכתבים לאנשים שהלכו והשאירו געגועים.
את אסופת המכתבים של וינסנט ואן גוך גיליתי בספרייה של בית הספר, בין ספרי האמנות שהיו עיקר מעייניי דווקא בתקופה שבה מילה כתובה מתקשרת בדרך כלל לשיעורי הבית בהיסטוריה או לפתקים שמעבירים באמצע השיעור. וינסנט, כך אני קוראת לו מאז בשמו הפרטי, גילה לי את עולמו דרך המכתבים לאחיו תיאו.
הספר, שהוא ביוגרפיה אישית לא מתוכננת, גרם לי לפתוח אחר כך את ספרי האמנות ולחפש את וינסנט של הולנד ושל צרפת, את וינסנט המאהב המאכזב, את וינסנט של הבדידות והאכזבות. שנים אחר כך, במוזיאון לזכרו במרכז אמסטרדם, פתחתי שוב את הספר ונזכרתי איך הייתי מאוהבת בצייר מת עם אוזן אחת, אבל עם הרבה כישרון.
מיהמיה של סוזן אדם
יש רגעים בהם את רוצה לכתוב, מתיישבת מול המחשב והעולם שלך שותק. המילים לא זורמות החוצה. הרעב להוציא הופך לתסכול גדול. בשעה כזו אני נאחזת במילים של אחרים, לפעמים דרך מוזיקה, לפעמים דרך ספרים. את "מיהמיה" של סוזן אדם קיבלתי לידי בדיוק בתקופת יובש כזו. הסיפור הפשוט של מיה, על סיפור האהבה שנגמר אבל נשאר, ובעיקר על העושר המילולי והמקצב המהיר בו שולפת סוזן אדם את התיאורים שלה, הותיר אותי פעורת פה ויותר מכך, גרם אחר כך לשצף של כתיבה ולשינוי מחשבתי בכל הנוגע לרגעים האלה בהם המילים נגמרות.
נאמנות גבוהה - ניק הורנבי
המוזיקה היא האהבה השנייה שלי, אחרי הספרים. לכן, כשאני מוצאת ספר בו מנגינתו הפרטית של הסופר משתלבת עם העלילה, אני מתמכרת מיידית. בין עמודי הספר השנון של ניק הורנבי מסתתר עולם מוזיקלי שגורם לחובבת מנגינות כמוני לחייך חיוך עשיר. עם לו ריד באוזניים, בוב דילן על
דולי סיטי – אורלי קסטל בלום
דולי הביטה אליי בעיניים טרופות, ללא שינה. ראיתי אותה היטב מבצעת פעולות מתוארות בהקפדה, לעיתים הקפדה אכזרית מדי. את הסיפור שלה בלעתי מהר, תוך יום וחצי. אבל היא נשארה איתי לעולם לא מאובקת, על מדף הספרים. אם היה לי אי, והוא היה בודד, דולי הייתה מגיעה להתארח, יוצאת מהתרמיל והולכת לחפש איזו חיה לנתח. וקסטל בלום, היא מכשפת כמו דמויותיה. חובה לקרוא לפחות אחת מהיצירות שלה ורצוי להתחיל בעיר המטורפת של דולי.
גאווה ודעה קדומה – ג'יין אוסטין
הספר הזה ייכנס בודאי לכל רשימה של בחורה רומנטיקנית ממוצעת. אם לא הספר, אז גרסת הבי.בי.סי ואם לא גרסת הבי.בי.סי, אז הגרסה המודרנית בהפקה האמריקאית (עדיף שלא). מה שברור הוא שאליזבת בנט היא אחת הדמויות המרתקות ביותר בספרות וכזו שהיית רוצה להידמות לה, להרגיש כמוה, לפעול כמוה, להיות את (אני, אני) בדיוק כמו שאת( ושוב – אני), ממש כמוה. כי עם כל המגבלות של התקופה הויקטוריאנית אוסטין יצרה דמות של אישה חזקה שיודעת לומר את המילים הנכונות (חוץ מ"אני אוהבת אותך) ומר דארסי, עליו נשאר רק לחלום.
לוליטה – ולדימיר נבוקוב
נבוקוב הוא אורג. נבוקוב טווה שורות שורות של פלאים מילוליים לסיפור די פשוט אך עטוף רמזים שמתחבאים בפינות הדף. הכל נברא מראש, הכל חושב בקפידה, כל מילה מונחת במקום. כל הברה שמוציא הומברט תוכננה ונבראה עם תכנון לטווח ארוך. הכתיבה של נבוקוב מרתקת, כמו פאזל רב חלקיקים שהתמונה המסתתרת בו לא ניתנת להבנה עד שמניחים את החלק האחרון. בלוליטה עצמה יש קסם ברור שיוצר הבנה מול דמותו של הומברט הפדופיל, וכמעט הס לנו מלהודות בזה. בסופו של דבר מבינים עד כמה הטירוף חודר ועד כמה לוליטה היא סתמית. מבינים את זה דרך כתיבה סוחפת של אמן גדול.
"אני אנסטסיה" – אלונה קמחי
גלי, הדמות הראשית בסיפור "יומני ברלין", מחליטה להכניס את עצמה למוסד פסיכיאטרי, ב"ליקוי ירח", אנסטסיה היא ילדה רגישה וקורבן להתעללות של אבא חורג ואם רגישה מדי ובעיקר שותקת. הסיפורים הקצרים של אלונה קמחי, האסופים בספר הבכורה שלה, מתארים דמויות שמגששות אחרי חלומות, כאלה שבסופו של דבר בדרך כלל מתנפצים.
נא להמתין לטעינת התגובות
