קינג דיוויד: סיכום עונת אמריקן איידול 7
למרות נפילת רייטינג בתחילת הדרך, אבל עם שיא עולמי במספר ההצבעות בגמר, העונה השביעית של אמריקן איידול היתה אחת המוצלחות בתולדותיה – ולשם שינוי, האיכות ניצחה. בירנית גורן, מכורה בעל כורחה, מסכמת ומנתחת את התוצאה
לפי כל תסריט אפשרי, הזוכה בתחרות השנה היה צריך להיות ילדון נטול אופי, עם קול זמיר ורבגוניות מוזיקלית המוגבלת לתחום השמאלץ. בקיצור, האמריקן איידול המושלם.
אבל דיוויד ארצ'ולטה – באמת זמר מוכשר, שיום אחד, ללא ספק, ימצא את זהותו ויהיה לכוכב בזכות – דווקא לא ניצח. דיוויד האחר – הדיוויד שלי! – ניצח. אני עדיין בשוק.
דיוויד קוק הוא האליל האמריקאי החדש, ועוד איזה אליל הם בחרו: חכם, מוכשר, מוזיקלי, מגובש, מעניין ורגיש – בקיצור, הסיבה שבגללה אני בכלל עדיין כאן.
בכל עונה אני מפתחת תקוות ותמיד שוברים לי את הלב. זה התחיל בהעפתה של טמיירה גריי בעונה הראשונה, שהשאירה לקלי קלארקסון שני מתחרים במשקל נוצה. אחר כך התעצבתי כשבו בייס הנפלא הפסיד את התואר בעונה 4 (אם כי מאז למדתי לחבב את הזוכה קארי אנדרווד, שקוטפת כיום כל פרס אפשרי בתעשיית המוזיקה).
המצב הפך למסוכן כשכריס דוטרי עף ברבע הגמר של עונה 5; ואחרי שמלינדה דוליטל נשרה בחצי הגמר בשנה שעברה, באמת חשבתי שאני להיכל נוקיה בלוס אנג'לס כבר לא אחזור.
בשלב האודישנים השנה בכלל לא עקבתי מקרוב אחרי התוכנית, ואחרי שהבטחה מוקדמת, ג'וסייה למינג, לא עבר את השלב הסופי, כבר
כמוני, מתברר, חשבו לא מעט צופים. הרייטינג של התוכנית הנצפית ביותר בטלוויזיה האמריקאית (ויש אומרים בעולם) ירד משמעותית בתחילת העונה, אבל משהו בדרך תפס את תשומת לבם של המכורים המתוסכלים.
ארצ'ולטה הזמיר הנעים קולו בבלדות מתקתקות עם מסר חברתי מפוהק (ילד בן 17 ששר בעיניים עצומות על שלום עולמי, אהבת אמת וסוף לאלימות? וואלה?) כשמסביבו קבוצה של מוזיקאים – ולא בהכרח זמרים – עשו ניסויים בשידור חי.
חלק מההופעות האלה יתוייגו תחת "מוזר ומעניין" באחד הימים; חלק הפכו לקלאסיקה שנייה אחרי שריאן סיקרסט הקריא את המספרים לשליחת SMS.
ומעל כולם ניצח קוק בבחירות שירים מפתיעות, אפילו נועזות. כמי שעלה על גל ה"רוקר שמחליט לתת לאמריקן איידול צ'אנס אחרי שראה איך כריס דוטרי הפך לזמר הנמכר ביותר באמריקה למרות שלא זכה", היה משהו מתריס ומעורר השתאות בעלייתו לבמה עם גיטרה וזיפים כדי לשיר את "הלו". כן, השיר ההוא של ליונל ריצ'י שאף אחד לא רוצה להודות שהוא מכיר.
מי שלא שם לב לקוק קודם, גילה אותו באותו לילה. גם אני. אבל בניגוד לעונות עבר, בהן גם למיוחדים ביותר (כמו בלייק לואיס בשנה שעברה) היו יותר נפילות מהצלחות, קוק המשיך להפתיע ולהרשים משבוע לשבוע.
בזמן שהקולגות שלו על הבמה הרגו שירים של הביטלס, הוא הרביץ הופעת רוק משובחת לגירסה נפלאה של "אלינור ריגבי". וכשנאלצו המתמודדים לבחור שירים משנת הולדתם, קוק השאיר אפילו את סיימון קאוול הקשוח עם פה פעור, כששר את גירסת כריס קורנל ל"בילי ג'ין" של מייקל ג'קסון.
כשהגיע שבוע מריה קארי, חשבתי שקוק ייאלץ לקבל תבוסה כי מה לעשות, הצפצפה הבלונדינית לא בדיוק עושה שירים בסגנון שלו. אבל דיוויד לקח להיט ישן של קארי, "Always Be My Baby" והפך אותו לבלדת רוק אפלה ולגמרי עדכנית.
אפילו את שבוע אנדרו ללויד וובר הוא צלח – ושוב הפתיע בגדול, כשדווקא הפעם לקח את Music of the Night מתוך פנטום האופרה, ושר אותו בדיוק כפי שנכתב במקור. ובמילים שלו עצמו: הוא וידא שלא יהפוך לצפוי דווקא בכך שהפעם לא עשה שום דבר מיוחד עם השיר.
ושלא יהיה ספק: כל שיר שלקח, הוא עשה טוב. פחות מ"בסדר גמור", לפחות, לא היה לו. הוא קודם כל זמר מצויין, עם קול עשיר ומנעד מצויין, אבל הידע המוזיקלי שהפגין ויכולות העיבוד שלו הפכו אותו, בסופו של דבר, לזוכה המגובש והמוכן ביותר שהיה אי פעם באיידול.
ויש סיבה נוספת מדוע דווקא קוק ניצח, ולא ארצ'י הקטן.
ב-1999, כשיצא הסרט Runaway Bride, לכל הפרשנים היה ברור שהוא יהיה שובר הקופות של השנה. הבמאי גרי מרשל חבר לג'וליה רוברטס וריצ'רד גיר, כוכבי סרטו Pretty Woman – אחד השלאגרים הגדולים ביותר בקולנוע של העשור הקודם – כדי לעשות עוד צ'יק פליק מתוק ומחמם לב.
אבל ב-1999, האחים ווצ'אוסקי שיחררו את ה-Matrix; דיוויד פינצ'ר עשה את Fight Club; והסרט American Beauty של אלן בול זכה באוסקר. Sixth Sense היה לסרט הנצפה ביותר של אותה שנה, ויחד עם אלו חגגו בקופות גם The Talented Mr Ripley, The Green Mile, Magnolia, The Insider , ועוד.
בקיצור, 1999 היתה שנה של מפץ איכות אדיר בהוליווד (שלא חזר מאז, לצערי), ולסרט נוסחתי כמו זה של מרשל/רוברטס/גיר באמת שלא היה מקום או זכות קיום.
עונה 7 של אמריקן איידול היתה, במידה מסויימת, המקבילה של 1999 עבור סדרת הריאליטי המצליחה – פרץ של כשרונות שונים ומיוחדים, שדחקו הצידה את המיינסטרים והעבירו את הזרקור מהמתקתק אל המיוחד והשונה.
השאלה היא מה יקרה מכאן והלאה. בהוליווד, השנים שבאו אחרי 1999 היו משמימות עד כאב. ואכן, באמריקן איידול כבר מדברים על שינויים במבנה ובחוקים, על רענון הצוות וחיפוש אחרי מודלים חדשים – הכל כדי שלא לחזור אל מחשכי העבר (קרי: עונות 5 ו-6).
אבל האמת היא שאין דבר שאיידול צריכה לעשות בכדי לשמור על סוד קסמה עבור מכורים כמוני מלבד זאת: לחזור בשנה הבאה, ולמצוא את הדיוויד קוק הבא.
1. "הלו" של ליונל ריצ'י(שבוע 3): הארוע המכונן בקמפיין הניצחון של דיוויד קוק.
2. "אלינור ריגבי" של הביטלס(שבוע 4): קוק מוכיח שהוא לא תופעה חד פעמית
3. "בילי ג'ין" של מייקל ג'קסון בגירסת כריס קורנל(שבוע 6): הופעה בלתי נשכחת בתולדות אמריקן איידול
4. "Always Be My Baby" של מריה קארי(שבוע 9): קוק חוזר להובלה דווקא בשבוע עם פוטנציאל התרסקות
5. "All I Really Need Is You" של ניל דיימונד(שבוע 11): הופעה מרגשת של שיר לא מוכר - הוידאו שתיעד את הופעתו של קוק הפך ללהיט בחנות iTunes
6. "The First Time Ever I Saw Your Face" של רוברטה פלאק(שבוע 13, חצי גמר): סיימון קאוול בחר לקוק את השיר, ודיוויד החזיר לו בהופעה מצמררת, עם אקורד סיום של אלילים אמיתיים.
• ZZ Top הופיעו באמריקן איידול. באמת. (ובגהינום הופיעו גושי קרח)
• טוטו, אנחנו כבר לא בקנזס: קארי אנדרווד, עם ג'קט קצר ותו לא, כבר ממש לא ילדה תמימה
• סיימון קאוול התנצל בפני דיוויד קוק. ובמילים אחרות: המפיקים סיפרו לו מראש מי הזוכה
• דונה סאמר, בגיל 60, שרה ונראית טוב יותר מכל מתמודדת שהיתה באמריקן איידול העונה
• יש מצב שפאולה עבדול הזילה דמעות כשג'ורג' מייקל הופיע, כי היא סוף סוף הבינה איך נראים אלילי פופ משנות השמונים אחרי 25 שנה?
נא להמתין לטעינת התגובות
