נובה 7 - התערוכה החדשה של ניר הוד
יניב יהודה אייגר טוען שהתערוכה החדשה של ניר הוד היא פשוט איומה. ואם נפרט מעט: הרעיונות קלישאתיים, הגלאמיות נלעגת והכול פשוט עילג. בקיצור, לא הוד ולא הדר
חמש דקות, ערב הפתיחה ההמונית (כצפוי), ביליתי במחיצתה. בנסיבות קצת יותר אווריריות, הייתי אומר שדקה, גג שתיים, היו מספיקות גם כן. "נובה" מוצגת בגלריה אלון שגב. גלריה, צריך להגיד, שיושבת על עורק אסטרטגי.
היא פועלת בבניין ("בית יהונתן") שבו יושב אוסף האמנות של דורון סבג, מנכ"ל או-אר-אס; הבניין שבו פועל ארגון "מהות החיים" הרוח'ני מקבוצת שרי אנטואנט-אריסון. מרחק הטלת שתן ממוזיאון תל אביב, המתוצפת על ידי הקריה הצבאית ובתי המשפט המחוזיים.במקרה של ניר הוד, הפרטים הללו עקרוניים.
הוד, "נסיך" האמנות הישראלית של שנות ה-90, הוא הלוא ה-אמן, בה"א הידיעה, של ישראל הראשונה. הוא יוצר החצר המובהק ביותר של בעלי ובועלי הבית החדשים של המפעל הציוני המופרט. כלי תהודה חזותי בידי ביזראל, גוף העסקים שהיה פעם ישראל. ואולי נציגה המצודד ביותר של הצלע הרביעית להגמוניית ההון, השלטון והעיתון: המוזיהון (ע"ע: סמי ואביבה אהובתו עופר).
מכל מקום, התערוכה היא פיאסקו קולוסאלי עם הטעיה מסוימת, ונראה שלא מכוונת אפילו, בפרסום: על פי אתר ויקיפדיה, "נובה" (בלטינית: "חדש") היא התרחשות קוסמית אנרגטית בין שתי פלנטות.
בשטח, התערוכה שלו היא אור אנמי שמגיע אלינו מרחוק-רחוק, הרבה אחרי שגרם השמים שפלט אותו כבר גווע. התכנים טחונים דק-דק, הטכניקה מגושמת, ואפילו ההצבה דלוחה. המחיצה שהורמה לכבוד התערוכה מכערת ומעקרת את החלל הזה, שהוא מתשתיות התצוגה הטובות ביותר בעיר; משהו שרק גאון אמיתי או חובבן גמור יכולים היו לעשות. הוד, לדעתי, הוא אולי הרבה דברים - אירוע תרבותי מתמשך, פרק מופרך ומרתק בתולדות האמנות המקומית וכיו"ב - אבל גאון? לא הייתי אומר.
"נובה", אם קלטתי את כוונת היצרן, הייתה אמורה להיות סוג של אלגיה במילוי נוגט. סוג של פיוט?סיוט שנוגע ביופי, בתופת ובתופיניהם, שמדבר על לבלוב מריר ועל דכדוך מתוק.
אם דרך הבלונים הצבעוניים שמרוקנים מאוויר, שזר שלהם נח שם על פודיום לבן; אם באמצעות זוג הנערות המתגפפות שמצוירות כשהן לשות חצי עירומות אחת את נרתיק רעותה - מין מחול מיני של בשרים לחים על רקע לילי מבשר רעות. מה לעשות שזה לא עובד. בשום פרמטר.
כמו בטלוויזיה, "נובה" היא סבונייה מלודרמטית בפסאדה של דרמה יומית איכותית. היא רגשנית אך נטולת רגישויות, כמה פומפוזית ככה פרובינציאלית, קישוטית, חד ממדית, דילטנטית ומקוטשקטשת להבחיל. רק עבודה אחת בהרכבה אפשר לציין לטובה, והיא של שורות הקוקאין הצחורות שמצוירות על מצע שחור. היא יומרנית, כמו השאר, אבל בכל זאת לא רעה.
מרחוק, היא נראית קצת כמו נגטיב של אחד הבדים החתוכים מבית לוסיו פונטנה, ובין השורות היא היחידה שמעמתת בהצלחה ובתמציתיות את כל האלמנטים. שסעים מול שקרים סינתטיים, תוגה מול תענוגות הדוניסטיים, מינימליזם מול עודפות דקדנטית.
הקוק, כאבק של כוכבי שירותים ומלכים מלאכותיים לרגע, הוא אולי
הוד, שפרץ לתודעה שלנו בברוטליות, שהיה בן לילה לעגל זהב (ביציקת הכוהנת הגדולה תמי כץ פריימן, היום אוצרת מוזיאון חיפה), הוא כרגע מקסימום טווס פח חלוד. שלא לומר תרנגול אלומיניום מקומט. הוא כידוע מנסה את כוחו בשנים האחרונות בניו יורק, אבל מכל בחינה יצירתית שהיא, אבולוציונית, הוא לא הלך לשומקום. הוא פשוט נשאר לדשדש ולשקוע בתוך שלולית קיא של קיטש ושמלץ שפס זמנם מזמן.
בתור אחד שהחל את דרכו כמייבא וכמפיץ הבלעדי בארץ של ז'יל ופייר הצרפתים וג' ף קונץ האמריקני, הוד הוא כרגע פארסה נוסח "המאסטרו". מי שתואר פעם בתור "פיטר פן", הוא היום פתאט עם פייטים. השיער במכחולים שלו הקליש קשות, הרעיונות שלו קלישאתיים מאי פעם, הגלאמיות נלעגת, והכול, בקיצור, פשוט עילג.
אי אפשר להאמין לרגע לפטאליזם האינפנטילי שלו, וקשה, על אף שהוא רק מגרד אתה?40 (ונראה נערי כתמיד), להגיד שזה רק פלופ חולף. מהפרספקטיבה של "נובה" העלובה, לא ברור איזו תקומה יכולה להיות לו, ומה עוד יש להוד לתרום לנו.
ניר הוד, "נובה 7", גלריה אלון שגב
נא להמתין לטעינת התגובות
