בגלל האלבום ההוא
"אפר ואבק", שיצא לפני 20 שנה, לא היה עוד תקליט. הוא היה ציון דרך לאומי, שלמעשה המציא את המושג "דור שני". מאמרים אקדמיים שהתפרסמו באחרונה מייחסים לו חשיבות השקולה לזו של משפט אייכמן
כדי לא להפוך את האירוע (שלמגינת הלב לא הוקלט ולא צולם) להופעה רגילה, הכרטיסים אליו חולקו בחינם ובני המזל שהגיעו מוקדם והשיגו מקום, התבקשו שלא למחוא כפיים בסיום כל שיר, או בכלל.
שלמה ארצי ריגש, אך לא הפתיע. כמתחבט ידוע הוא חילק את חייו, רגשותיו ואף חישב את קצו לאחור עם הציבור הרחב כבר שנים. הוא שר אז את "תחת שמי ים התיכון", "ארץ חדשה", "בגרמניה לפני המלחמה", "רומניה", "כמו חצר גדולה", וגם את "לב שבור לרסיסים" מתוך "חום יולי אוגוסט" המצוין.
זה היה יפה, אבל מאוד ארצי. אצל יהודה פוליקר זה כבר היה שונה וכן הרבה יותר, בעיקר בגלל התדהמה שבגילוי. פוליקר היה ידוע כסולנה של להקת בנזין, וכמעברת של להיטים יווניים. לכן, החשיפה האישית שלו הייתה מפעימה ומפתיעה בעוצמתה. בהופעה הוא שר מתוך "אפר ואבק" את "חלון לים התיכון", "שיר אחרי הגשם", "כשתגדל", "התחנה הקטנה טרבלינקה", "אפר ואבק" ו"בגלל" שלו וכמובן של שותפו יעקב גלעד, לאותה יצירה מכוננת.
מה שהפך את הערב הזה לבלתי נשכח ומשמעותי לעתיד הייתה העובדה שהוא שם דגש בפעם הראשונה על הלבטים, התסכולים והסיוטים בזיכרונותיהם של בני ובנות הדור השני, שעד אז לא נספרו בכלל בתודעה.
"אם משפט אייכמן בשנות ה-60, נתן את הלגיטימציה להשמעתו ברבים של סיפור ההשמדה", אומר ההיסטוריון ד"ר אייל גרטמן ממרכז קבנר באוניברסיטה העברית, "הרי שהאלבום 'אפר ואבק' סלל את הדרך לסיפור הזיכרון בידי בני הדור השני והשלישי, וההבנה כי השואה עדיין משפיעה גם על דור ההמשך.
עד לאלבום הזה, התמקדה מרביתה של היצירה שעסקה בשואה, בסיפורם של הניצולים מנקודת הזווית שלהם. בני הדור השני הפנימו את סיפור הוריהם, שהפך בעצם לסיפורם שלהם ולגדילתם
החשיפה הרבה, תוך השימוש במדיום הפופולרי של מוזיקת רוק, הביאה לכך שסיפור השואה הפך לנחלת הכלל ואת העמדתו של סיפור בני הדור השני והשפעת האירוע הטראומתי של הוריהם, במרכז הדיון הציבורי".
"אפר ואבק" סימן את השיא בתהליך יצירתי שפרץ באמצע שנות ה-80. תהליך שבו עסקה ד"ר איריס מילנר, מהחוג לספרות באוניברסיטת תל אביב, במאמר בשם "הסכר נפרץ". " בתקופה ההיא טרם הונהג בכלל השימוש במושג 'הדור השני'", אומרת ד"ר מילנר.
"פריצת הסכר באה לידי ביטוי ביצירות ספרותיות כמו 'עיין ערך אהבה' של דויד גרוסמן, 'כובע הזכוכית' של נאוה סמל והספרים של סביון ליברכט. מה שגרם לתהליכים הללו זה צירוף של מספר תהליכים חברתיים, ובראשם העצמת האינדיבידואל. משהו בתפיסת הקולקטיביות הישראלית התפרק. מלבד זאת, אין להתעלם כמובן מהבשלות היצירתית של אותם בני דור שני כמו פוליקר, גלעד וליברכט".
לפתע, הודות לאפר ולאבק שהוסרו מעל כאבם רב השנים של בני הדור השני לשואה, הכול השתנה. פתאום הוסר הטאבו והיה מותר להודות בקשיים, בכאב ובסיוט. כאותו סיפור על הילד בבית הכנסת שלא ידע כיצד להביע את סערת רגשותיו ביום הכיפורים, ושרק בכל כוחו, כך הייתה אותה הבחורה בשורה שמעליי, שנאסר עליה למחוא כף, להריע בהתלהבות או להביע בכל דרך גופנית את הסערה הענקית שהתחוללה בקרבה.
פתאום, כששקט השתרר באולם, ופוליקר וארצי ניצבו על הבמה חסרי אומר, היא פשוט זעקה "תודה" רועד אבל עוצמתי שבא היישר מתוך בטנה. "תודה" בשם אותו דור אבוד, שזכה מאז האלבום החשוב ביותר בהיסטוריה של המוזיקה הפופולרית בישראל להכרה ברגשותיו הכמוסים ביותר.
נא להמתין לטעינת התגובות
