חוזר חלילה
רימייקים הם מהתחביבים האהובים על הוליווד. לפעמים זה מצליח, לפעמים זה פרווה, אבל הרבה פעמים זה מחרב קלאסיקות
דיוויד קרוננברג, 1986 (במקור קורט ניומן, 1958)
שלא כמו בעיבודים אחרים לסרטי אימה נושנים שמתרכזים בעיקר בשיפור האפקטים (כמו "היצור" של ג'ון קרפנטר), קרוננברג לקח את הסיפור הפשוט על מדען שבטעות נכנס לתא טלפורטציה עם זבוב ויוצא ממנו בעל זבוב, והפך אותו לגרסה מצמררת ל"הגלגול" של קפקא.
ג'ף גולדבלום, בתצוגת משחק נדירה, הופך
לא נשכח: את ג'ינה דיוויס, זוגתו של גולדבלום באותם ימים, יולדת רימה. כמו הראש המציץ מהסירה ב"מלתעות", הסצנה הזאת מקפיצה אותך מהכיסא גם בפעם העשירית.
קוונטין טרנטינו, 1992 ( "ההרג" של סטנלי קובריק, 1956; " חטיפת פלהאם ?1,2,3 של ג' וזף סרג' נט, 1974. " רחובות זועמים" של סקורסזה, 1973)
כמו החברים ב"קדימה, תריץ אחורה", גם קוונטין טרנטינו היה עובד משועמם בספריית וידאו שנזדמן לו לצלם מחדש את הסרטים האהובים עליו, אפילו שהוא זוכר מהם רק את הקטעים החשובים. ובדיוק כמו בסרט ההוא של גונדארי, הגרסה שלו יוצאת הרבה יותר מגניבה. כתיבת דיאלוגים משובחת, הארווי קייטל ואוזן חתוכה מספיקים כדי לעזור לו להחזיר את הקול לקולנוע.
לא נשכח: את טים רות' ורנדי ברוקס עושים חזרות על סיפור השירותים.
אלפרד היצ'קוק, 1956 (היצ' קוק,. 1934)
כי יש רק אחד שיכול לשפר את היצ'קוק.
לא נשכח: את הפעם השלישית שבה היצ' משכנע אותנו שהנה מגיעה נקישת המצלתיים הגורלית, בשיאו של סיקוונס חסר דיאלוג ומותח למופת. כואב הלב שהיצ'קוק זכה לפחות מדי סופרלטיבים.
ג'ון סטרג'ס, 1960 ("שבעת הסמוראים" של אקירה קורוסאווה, 1954)
ראו בזה לא רק התכתבות יפה, אלא תהליך לימוד הדדי. קורוסאווה לקח מהמערבונים את הגיבורים המלוכלכים אך טובי הלב שמשקיעים את אומץ לבם בעזרה לאדם הפשוט (היפנים לא ממש אהבו את מה שקורוסאווה עשה ללוחמים האצילים שלהם), והרימייק ההוליוודי קיבל בתודה את שיטת הבימוי לאקשן מהקליבר שהגאון היפני המציא. שני הסרטים הם סרטי פעולה מהנים, מרגשים ומרתקים עד אין קץ. ובאמריקני יש גם אחלה פנצ'ים.
לא נשכח: את ג'יימס קובורן מסביר מה ההבדל הדק בין הירייה הטובה ביותר שלו לרעה ביותר.
טרי גיליאם, 1995 ("המזח" של.כריס מארקר, 1962)
הסרט הקצר המקורי, שהיה בנוי אך ורק מקריינות על רקע תמונות סטילס בשחור-לבן, מכיל סיפור מרתק, עם טוויסט בלתי נשכח, אבל בשורה התחתונה נשאר משהו שמעניין בעיקר סטודנטים לקולנוע. גיליאם יצר לא רק את אחד מסרטי ה"בעתיד יהיה רע, תסמכו עלינו", הטובים ביותר, אלא את הפעם היחידה שבה היומרנות העצומה שלו התגבשה לכדי סרט שלם וחזק, ולא למלמולי קישור בין רגעים מרשימים ויזואלית אך ריקים מלב פועם. או בקיצור - הסרט הטוב היחיד בקריירה שלו. כן, כן, היה גם את "ברזיל", תשתקו כבר, נודניקים.
לא נשכח: את בראד פיט מתחרפן, ולשם שינוי לא מאמץ את כל אפריקה תוך כדי.
פרנק אוז, 1986 ("חנות האימים הקטנה" של.רוג'ר קורמן, 1960)
לכל אלה שמתווכחים אם הסרט המקורי הוא קומדיה, או סרט אימים עשוי כל כך רע שזה מצחיק - גם אתם וגם אתם צודקים. אבל משחק מוגזם, אפקטים טראשיים ועלילה קאמפית הם רק יתרון כשמדובר במחזמר. נכון שלא מדובר ברימייק, כמו בעיבוד קולנועי למחזמר שהועלה באוף ברודווי בשנות ה-80 בעקבות הבי מובי הקלאסי, אבל פרנק אוז, האשף מהחבובות, הוא זה שהבטיח שהצמח המזמר (לפחות כשהפה שלו לא מלא בקורבנות תמימים) ייכנס לקלאסיקה.
בשביל אלן מנקן והאוורד אשמן, שאחראים על המוזיקה הנפלאה, היתה זו דריסת הרגל הראשונה בהוליווד, בדרך להפוך אותם לכותבי השירים עטורי האוסקרים של דיסני. ואז אשמן היה חייב למות מאיידס ולבאס לנו את ההפי אנד.
לא נשכח: את סטיב מרטין בשיר רופא השיניים, אלא מה.
סטיבן סודרברג, 2001 ("ה-11 של דני אושן" של לואיס מיילסטון. 1960)
סרט השודים הטוב ביותר מאז שסמי והרצל דפקו את הקופה. עם כל הכבוד הרב לפרנק סינטרה, סמי דיוויס ודין מרטין, הסרט שמלמד כיצד לשדוד חמישה בתי קזינו בלילה אחד נראה כאילו צולם בזמנם החופשי של השחקנים מההופעות בלאס וגאס, מה שמן הסתם היה נכון. סודרברג, שחזר להיות הבמאי הכי נכון בהוליווד יותר מעשור אחרי שהמם את כולם ב"סקס, שקרים ווידאוטייפ", מכנס קאדר חלומות, שלשם שינוי נראה שהם נהנים מכל רגע, ומאכיל אבק את הגרסה המקורית.
לא נשכח: את אנדי גרסייה מקבל טלפון מג'ורג' קלוני אחרי שזה שדד אותו.
פיליפ קאופמן, 1978 (דון סיגל, 1956)
הגפילטע פיש של הרימייקים, או שאתה מבקש עוד נתח, עם ציר, או שאתה מרחיק את הקציצה הבלתי אסתטית מהצלחת שלך. הרבה אומרים שסרט המלחמה הקרה של דון סיגל, על חייזרים המסתובבים בינינו כשהם מוסווים לאנשים שעד אתמול הכרנו, היה כה מצמרר, שהוא לא נזקק לפעלולי קורים דביקים או לאלימות הגרפית של קאופמן. אני מצדי מצטער שבפורים לא נהוג לאכול גפילטע פיש.
לא נשכח: את דונלד סאתרלנד שומע נקישה בשמשה ומגלה את קווין מקארתי, ששיחק את הגיבור בסרט המקורי, מתדפק לו על המכונית בהיסטריה. 40 שנה מאז, והוא עדיין במרוצתו ההיסטרית להזהיר את כולם שאי אפשר לבטוח באף אחד.
מרטין סקורסזה, 2006 (טרילוגיית "מדורי הגיהינום" או "דרך ללא מוצא", על שלושת חלקיה, של וואי קיונג לאו וסיו פאי מאק, 2002)
נכון, סקורסזה עשה יופי של סרט, ואפילו האקדמיה לא הצליחה להתעלם מזה הפעם, אבל קשה להגיד שהוא יוצא טוב מההשוואה לבימוי הדינמי או למבנה הסיפורי של הטרילוגיה המקורית, שנדחסה כאן לשעתיים.
ועם זאת יש לרימייק יתרון אחד בולט - אף פעם לא נעים להודות בזה, אבל בסרטים אסיאתיים קשה לפעמים להבחין בין הדמויות. וכאשר הסיפור סובב סביב זהויות בדויות, מספיק לועס פופקורן אחד שמוציא אותך מהריכוז, כדי שתצטרך לראות את הסרט מהתחלה.
לא נשכח: את המשחק של ג'ק ניקולסון. ולא שלא ניסינו.
רוברט רודריגז, 1995 ("אל מריאצ'י" של רוברטו רודריגז. 1992)
חלק אמצעי בטרילוגיה, בתחת שלי. למרות מאמציו של רודריגז לשכנע אותנו שהוא יצר כאן איזו טרילוגיה א-לה סרג'יו ליאונה, לרבות הדבקת השם "היו זמנים במקסיקו" ל"חלק האחרון", בסופו של דבר מדובר בלא יותר מגרסה זוהרת יותר ל"אל מאריאצ'י".
"מאריאצ'י" היה אמנם להיט בפסטיבלי סאנדנסים למיניהם, אבל רודריגז מעולם לא התכוון למשוך את קהל האינדי המהורהר. כל מה שהוא רצה זה אשכיםב-24 פריימים לשנייה, ואת אלה עזר לו להשיג חברו החדש קוונטין טרנטינו, שסיפק לו שניים משירותיו הידועים - גב כלכלי לבמאים בעלי חזון, והופעה איומה ונוראה בתפקיד אורח.
לא נשכח: את ההתרגשות שאחזה בכל ילדון מחוצ'קן שראה את תיק הגיטרה של אנטוניו בנדרס נפתח, חושף שם ארסנל נשק שלא מבייש מיליציה דרום אמריקנית ממוצעת, והתמלא בידיעה שתוך כמה דקות לא יישאר קליע אחד בתרמיל.
נא להמתין לטעינת התגובות
