זיוף מוצלח
סצנת הסיום של "הזייפנים" נודפת ריח אנטישמי עז למדי, והיא לא הדבר המטריד היחיד בזוכה האוסקר לסרט הזר. שניצר מתקומם
"הזייפנים" מתבסס על אפיזודה מרתקת שהתחוללה במהלך מלחמת העולם השנייה. בתוך מחנה הריכוז זקסנהאוזן, שהיה ממוקם מצפון לברלין, הוקם אגף שאוכלס על ידי מומחים; בנקאים, אנשי דפוס, ציירים, גרפיקאים וזייפנים. כולם יהודים. משימתם של האסירים, שפעלו כמובן נוכח איום ההשמדה, הייתה להפיק שטרות מזויפים-לירות שטרלינג ודולרים. באמצעות הצפת שוקי הכספים בהם, שאפו הנאצים לערער את הכלכלה של הדמוקרטיות המערביות. האפיזודה ההיסטורית כונתה "מבצע ברנהרד", ובמהלכה הספיקו הנאצים להדפיס שטרות בשווי של יותר מ-134 מיליון לי"ש. לפני כשנתיים ראה אור ספר הזיכרונות של אדולף ברגר, יהודי כבן 90, שהיה אסיר שהועסק בפרויקט הסודי הזה. ספר זה, בשינויים מתבקשים, שימש כבסיס להסרטת "הזייפנים".
למטה: הטריילר של "הזייפנים"
הספוילר של הסרט-הגיבור היהודי ששורד - מובנה כבר בתוך הסצנה הפותחת, שמתחוללת במונטה קרלו זמן מה לאחר סיום המלחמה העולמית. גבר עם מזוודה גדושה במזומנים פוסע אל תוך בית מלון הדור, עולה לחדרו, מתקשט ומתבשם היטב, ויורד לקזינו הנודע להמר על חבילות הדולרים הצרורות בצקלונו. חיש קל לומד הצופה לדעת שהמהמר הוא הדמות המובילה את הסיפור - יהודי ושמו סאלי סורוביץ', שבשנות ה-30, בטרם פרצו הקרבות ולפני יישום תהליך השמדת יהדות אירופה - נודע כבכיר זייפני תבל.
ובכן, העלילה מטלטלת עצמה לאחור, לברלין החוגגת של 1936, כשסורוביץ', אז פליט מרוסיה הסובייטית, הוא מלך מועדוני
לילה אחד נאסר סורוביץ' (קרל מרקוביץ' בתפקיד מרשים) בידי הנאצי פרידריך הרצוג (דיוויד סטריסוב), ראש מפלג הרמאויות במשטרת ברלין. הוא נשלח למחנה הריכוז מטהאוזן, שם הוא מועסק בעבודות כפייה עד שנת 1944, כשלפתע נשלף ממחנה מוות זה ונשלח לזקסנהאוזן לעמוד בראש צוות זייפני השטרות. ומי נתן את ההוראה להזזתו בין המחנות? אותו הרצוג שאסר אותו שמונה שנים קודם לכן, וכעת הוא המוציא לפועל של "מבצע ברנהרד".
מכאן ואילך מתנהלת לה דרמת שואה שבה היהודים מצויים בקונפליקט מוסרי מתמיד - האם לשתף פעולה עם הנוגש הנאצי ובכך להרוויח עוד סיכוי להישרדות, או שמא לחבל במבצע הזיוף, להזיק לרוצחים ולשלם על כך בחייהם. ובאמת, מוזר איך בכל אותם סרטי שואה זוכי אוסקר חוזרים פעם אחר פעם ומציבים את הדילמות המוסריות רק בפני האסירים היהודים. כאילו שבסיטואציה הזאת יש בכלל אפשרות לדון בסוגיית הצדיק והפושע. הנאצים, באותם זוכי אוסקר, פטורים כנראה מההתחבטות המוסרית, ושני טעמים לכך: הם נאים למראה, וברגע "האמת" הם סחים לאסיריהם כי הם לא באמת נאצים.
המניפולציה המחושבת הזו רק הולכת וגוברת במהלך הסרט. לא זו בלבד שהיהודים, מטבע הדברים, הם בעלי עבר של פעילות בעולם התחתון (ממש כמו ב"רשימת שינדלר" ), הרי שהעלילה מעמתת אותם עם בני עמם המעונים. באגף הזייפנים של זקסנהאוזן התהלכו האסירים בבגדים אזרחיים, שמעו אופרות במערכת סאונד פנימית, שיחקו פינג פונג, זכו למקלחות שבועיות ולמזון סביר. במילים אחרות: הם כאילו משובצים לעמדת האשמים. שהרי מעבר לחומה, באותו מחנה ריכוז, כלואים היו אסירים שהתעללו בהם ללא הרף.
ומשהו בעניין המקלחות: אנא, האם מוגזם לבקש דילוג מוחלט על סצנות טעונות אלה. שפילברג, ב"רשימת שינדלר", עיצב סצנת מקלחת שבה, איזה פלא, זורמים מים, לא שום גז צקלון בי, על ראשי האסירים באושוויץ. סוג זעיר של הכחשת שואה. האוסטרי סטפן רוזוביצקי, שעשה את "הזייפנים", יכול היה אם כך להיתלות באילן גבוה (ויהודי), כשהוא משבץ סצנה דומה ולא פחות מגונה בזוכה האוסקר שלו.
נא להמתין לטעינת התגובות
