היה קליק
אנני ליבוביץ' היא הצלמת המפורסמת ביותר בעולם, אבל איך מתפקדת הדמות המורכבת הזאת כשהיא מצדה השני של העדשה - ועוד עם אחותה בתור יוצרת הסרט? ברברה ליבוביץ? שרדה כדי לספר
גריידון קרטר, הבוס שלה ב"ווניטי פייר", מדמה אותה ל"ברברה סטרייסנד עם מצלמה", שזה מן הסתם קיצור ל"היא סיוט מהלך!" (ואני מנחשת שהוא לא מתכוון לשירה שלה). אנה וינטור, העורכת של "ווג" האמריקני, מודה שכן, לאנני יש דרישות, שהקונספט של תקציב "הוא לא משהו שנכנס לתודעה שלה", אבל מיד מוסיפה שהיא שווה את זה, כי "אכפת לה! אכפת לה!". אפילו בשר מבשרה של ליבוביץ', אחותה פולה, מודה: "אתה ממש לא רוצה להיות לידה בזמן שהיא מצלמת".
בימים אלה, צריך להבין, הקליק באצבעות של ליבוביץ' חזק כמו הקליק של צמצם המצלמה שלה: אם הקונספט האחרון דורש, למשל, שהצוות שלה יבנה דגם ענקי של מגדל אייפל ויכסה אותו בלהקת יונים, שרשראות של יהלומים ורודים ומאות נעלי ג'ימי צ'ו, כדי שהיא תוכל לתקוע על כל זה את ניקול קידמן כמו פיה שיושבת על עץ חג מולד ענקי, זה מה שיהיה. ותגידו תודה שהיא לא הלכה על הרעיון הראשון שלה, שבו כיכבו שני תריסרי זברות, הילארי קלינטון, והסבלנות של שוטרים שמכוונים את התנועה מול הבית הלבן.
למרבה השמחה, ברברה ליבוביץ', עוד אחת מהאחים של אנני ליבוביץ' (יש שישה ילדים במשפחה), יוצרת סרטים מעוטרת בפרסים בעצמה, לא מצמצה לנוכח המשימה של עשיית סרט דוקומנטרי על אחותה. היא מספרת לי שהתהליך של יצירת "אנני ליבוביץ': החיים מבעד לעדשה" דווקא קירב את שתיהן.
"זה היה מאתגר לעתים", היא אומרת בחיוך. "אני אחותה הקטנה, ויש רגעים שבהם היא הייתה אומרת 'את בטוחה שאת רוצה לעשות את זה ככה?'", אבל היא אדם פרטי לחלוטין. היא הייתה צריכה לחוש בטוחה, ובנוחות. אני הייתי מסוגלת לעשות את זה, ולמדתי עליה הרבה תוך כדי עשיית הסרט. אתה לא רוצה להיות איתה באותו חדר כשהיא עובדת, אבל ככה זה אצל כולנו. התהליך היצירתי יכול להיות לחוץ".
היא אסירת תודה על כך שהייתה לה הזדמנות להציב את העבודה של אחותה בהקשר של המשפחה הגדולה והיצירתית שהיא גדלה בתוכה. "לאמא שלי (מורה למחול מודרני) תמיד הייתה מצלמת שמונה מ"מ ביד. אני זוכרת את עצמי בגיל עשר משחילה את הסרט לתוך המקרן. המצלמה הייתה אחד מבני המשפחה שלי".
אבי הבנות היה קצין בחיל האוויר האמריקני, מה שאומר שהמשפחה תמיד הייתה בתנועה. "גדלנו באוטו", מספרת ברברה, אותו מקום שבו אני מאמינה שהתחילה הקריירה שלה. בסרט, אנו רואים אותה נוהגת בסטיישן של אביה המנוח, שעכשיו הוא שלה. "אני אוהבת מכוניות", היא אומרת, "הגוף שלך מסודר... המחשבה שלך חופשייה לנדוד". להסתכל על העולם מבעד לשמשת הרכב, היא מציינת, לא שונה מלהסתכל עליו מבעד לפריים המצלמה.
קצת חששתי לצפות ב"אנני ליבוביץ': החיים מבעד לעדשה", וכשהוא התחיל, עם סדרה של סלבריטאים שאומרים את שמה של הצלמת בפנים מוארות מהערצה, לא היו לי הרבה ציפיות. סרט שנעשה על ידי האחות של הגיבור שלו, מרופד בעשירים ובמפורסמים אסירי תודה שמעריצים את ליבוביץ' בשל כך שהיא גורמת להם להיראות כה טוב לכל הרוחות. האם זה הולך להיות דוקומנטרי, או חנופה ויזואלית שתעמוד שם עם הטובות (או הרעות, תלוי בזוית הראייה שלכם) בעבודותיה ב"ווניטי פייר"?
למעשה, זהו סרט כן ומספק, שבזכות הדגש על שליטתה בת העשור של ליבוביץ' ב"רולינג סטון", צילומי הרקדנים שלה ועבודת התיעוד העדינה שלה, עשוי להזכיר לאנשים שיש בה יותר מאשר
הסרט גם מראה את הצד האנושי של ליבוביץ'. בכמה סצנות אנו רואים אותה עם ילדיה שרה, שנולדה ב-2001, כשהיא הייתה בת 51 (היא מודה שהייתה אחת מאותן נשים שהתעוררו יום אחד וחשבו "הו לא! שכחתי לעשות ילדים"), והתאומים סוזן וסמואל, שנולדו לאם פונדקאית ב-2005.
יותר משמעותי מכך, היא מדברת על מערכת היחסים בת עשר השנים שהייתה לה עם הסופרת סוזן סונטאג, נושא שלפני מותה של סונטאג מסרטן ב-2004 היה סוד ידוע. ליבוביץ' מודה שהיא הייתה-ודומה שעודנה-המומה מכך שהאינטלקטואלית המובילה באמריקה "החליטה שהיא רוצה להכיר אותי. מה לעזאזל היא עשתה איתי?". חוסר הביטחון הזה נוגע ללב, אבל בלתי צפוי. כמו שגלוריה סטיינם גורסת "היא (אנני) האדם הלא בטוח בעצמו הכי מצליח ובעל סמכות שאי פעם ראיתי". ליבוביץ' צילמה את סונטאג גוססת מסרטן. בסרט, בעוד היא והעורך שלה בוחרים תמונות בספר, היא מתבוננת בתמונה של סונטאג על אלונקה, אחרי שהשתלת מח העצם בגופה כשלה, ולרגע נשברת.
אנה-לו ליבוביץ' נולדה ב-1949 (ברברה הגיעה 11 שנה מאוחר יותר), והתחילה להתנסות בצילום כשאביה הוצב בפיליפינים בזמן מלחמת וייטנאם, והיא גילתה את חדר החושך בבסיס חיל האוויר. אבל רק כשהלכה ללמוד ציור במכון לאמנות בסן פרנסיסקו, שם לקחה שיעור בצילום, רק אז, כמו שהיא נזכרת בצחוק, "זה הקליק אצלי".
ב-1970 היא הגיעה למגזין ה"רולינג סטון", השיגה לעצמה עבודה, והתחילה לצלם את הפורטרטים יוצאי הדופן שהגדירו את המראה של המגזין. המפורסמת בתמונותיה היא עדיין זו של ג'ון לנון מחבק עירום את יוקו אונו הלבושה כולה, תמונה שצולמה שעות לפני שהוא נרצח ("הפייטה של זמננו", אומר יאן וונר, מו"ל ה"רולינג סטון", ב "החיים מבעד לעדשה").
אבל, כמו שברברה מבהירה, יש עבודות נוספות, כמו סדרת התמונות יוצאת הדופן שהיא צילמה כשריצ'רד ניקסון עזב את הבית הלבן אחרי התפטרותו. ב-1975, ליבוביץ' החליטה מיוזמתה להתלוות לסיבוב הופעות של האבנים המתגלגלות. וונר הפציר בה שלא תעשה זאת, כי הוא חשב שתחזור מכורה לסמים. בדיעבד הוא צדק. זמן קצר אחר כך, ליבוביץ' נכנסה למכון גמילה.
האם ברברה זוכרת שדאגה אז לאחותה? שוב היא צוחקת, "רק תחשבי על השנים ההן!", היא אומרת, "מי לא עשה את זה? כל מי שהכרתי עשה חיים משוגעים. זה היה העולם שחיינו בו". בסרט, אנני אומרת, בנימה עובדתית: "קיבלתי עזרה מקצועית וזה נגמר. לקחתי נשימה עמוקה, עמוקה, עמוקה והמשכתי הלאה". קית ריצ'רד הוא בין 30 המצולמים של אנני שברברה ראיינה, על אף, שבאופן מאוד מצחיק, הוא בקושי מסוגל לזכור את האירועים שצולמו.
ב-1983 ליבוביץ' הצטרפה ל"ווניטי פייר": "טינה בראון (אז עורכת המגזין) הביאה אותי לעבוד". ואכן היא עבדה, כמו משוגעת, מאמינה במה שהובטח לה, שהיא תהיה אדוארד סטייכן של ה"ווניטי פייר". הדברים , למעשה, התגלגלו אחרת. "זה הלך לכיוון הנוצץ", היא אומרת, משועשעת, "האנשים המפורסמים מנצחים!".
לברברה, שבילתה שנה בצילומים, הייתה גישה לכמה סטים של צילומים ל"ווניטי פייר", כולל זה שבו היא יוצרת בעזרת תאורה מרהיבה סט בנושא הקוסם מארץ עוץ, שבו מככבים ג'ף קונץ (מחופש לאחד הקופים המכונפים של המכשפה הרעה), ברייס מארדן, קירה נייטלי ותזמורת המצעדים של פן סטייט.
זה די מדהים לראות את ליבוביץ' בפעולה. עם שערה הארוך, משקפיה ובגדיה הגבריים והמשוחררים, היא נראית היפית ("Love ,Love ,Love- אני עדיין מאמינה בכל זה", היא אומרת). אבל הדרך שבה היא מתנהגת מלאת כוח. חברי הפמליה הגדולה שלה מתזזים בנוכחותה. כשהיא צועקת "מכונות רוח! אני צריכה שתיים!", אתה יכול להתערב על זה שהן יופיעו שם בתוך שניות.
"רק לחיות בעולם הזה, משנה אותך", אומרת אחותה סוזן על עבודת הסלבריטאים שלה. ברברה, עם זאת, מתעקשת שזה רק עוד חלק מקריירה ארוכה, שלא מדובר בלפני ואחרי.
אז האם ברברה חושבת שהסרט שלה תפס בצורה נאמנה את דמותה של אחותה? מפני שבאחד הרגעים המרשימים בסרט, אנני אומרת לה "אני לא קונה את הרעיון שתפסת את הדמות של מישהו, אני נבוכה מזה". אני לא מסכימה עם הקביעה הזאת, וגם לא ברברה, לדעתי. עם זאת, היא לא ששה לטעון שהסרט לוכד את אנני. שעות של חומר גלם, היא אומרת לי, מונחות עכשיו על רצפת חדר העריכה, ולמרות הביקורות המהללות שלהן זכה סרטה בארצות הברית, היא מתאבלת עליהן.
נא להמתין לטעינת התגובות
