אין לה אלוהים
ספרה של מירה מגן, "ימים יגידו, אנה" מצליח ממש כמוה, להיכנס לתוך הוורידים. הוא ישיר, אמיתי, חוצפני וחושפני. שבתאי קור בראיון עם אחת הסופרות החשובות והפוריות של המגזר, שלא בטוחה בכלל מה זה אלוהים
ביום שהכירו, רצה חלי אחרי האוטובוס, קו 18 בירושלים. מיקי הנהג המתין לה והיא עלתה מתנשפת. בעין אחת הביטה בו, ואילו האחרת הייתה עצומה והזילה דמעות. היא התיישבה, שילמה ומאוחר יותר בתחנה הסופית, כשרק שניהם לבדם באוטובוס, מיקי יושיע אותה. היא תפקיד בידיו את עינה והוא ישלה ממנה ריס. כך יכירו ויביאו לעולם שלושה ילדים, את אנה, בת החמש עשרה, גיבורת הספר, את נעמי היפה, הבת האמצעית, ואת תום הקטן.
לחלי אחות בשם שרה המתגוררת בהתנחלות, ושהביאה לעולם יחד עם נחשון, מתנחל דתי שלא סובל מעודף מחשבות, שמונה ילדים. שתיהן נישאו בסמוך זו לזו. חלי בחרה בחיי הרפתקנות ושרה בחיים ממוסדים. שרה מקנאה בחלי על חייה הסוערים וחיי חלי רצופים מכשולים. אנה, בתה הבכורה, צולעת וסובלת מחוסר קאורדינציה, ואילו תום שוכב בבית החולים משך רוב הספר. אנה, וזאת איש אינו יודע מלבדה, הרכיבה אותו על האופניים וגרמה לנפילתו, שלאחריה איבד את הכרתו. אנה מסתובבת לבדה עם הסוד.
ספרה של מירה מגן, "ימים יגידו, אנה" מצליח ממש כמו גיבוריו, להיכנס היישר לתוך הוורידים. הוא ישיר, אמיתי, חוצפני וחושפני. למגן, חוש הומור מיוחד מאוד ובהתחשב בעובדה שמדובר באישה דתייה ואם לשלושה ילדים בוגרים - אין לה אלוהים. גיבוריה מתריסים כנגדו, מאמינים ולא מאמינים בו, מתפללים אליו ומתחצפים כלפיו.
כל הגיבורים בספר של מגן הינם שקרנים, רובם ככולם שנונים, כמעט עד להכאיב, מה גורם לבעיית אמינות קלה מבחינת רמת השיח. לגבי העלילה- הכל הוא כפי שנראה. אין תילי תילים של רבדים, אין סודות רבים ולא מקופלים בה מסרים תת קרקעיים.
"לא חשוב כמה נשימות נשמת, אלא כמה פעמים נעתקה נשמתך. העולם נוטה לחשוב בקיטלוגים גסים ואני מקווה ששימרתי בנשמתי הרבה מהילדה ההיא" , מגן משיבה כשנשאלת לגילה הביולוגי.
כמו חלי, גיבורת ספרה, היא נשואה ואם לשתי בנות ובן. הבן נשאר דתי, ביתה האחת יצאה בשאלה והאחרת "דתייה על פי דרכה". מגן נחשבת לאחת הסופרות הבולטות במחנה הדתי. לפני ארבע עשרה שנים יצא ספרה הראשון "כפתורים רכוסים היטב". הספר ימים יגידו, אנה" הוא השישי במספר. כמו שני ספריה הקודמים "מלאכיה נרדמו כולם" ו"פרפרים בגשם", גם זה נכנס מייד עם צאתו לרשימת רבי המכר.
במהלך הראיון, מתבהר לי הרציונל העומד מאחורי תפיסת העולם הפסימיסטית-הומוריסטית שלה. היא מתייסרת בהבנת הנשגב ממנה, שומרת על מצב הרוח באמצעות הומור מהסוג ההישרדותי ובניגוד לאלוהים, היא משתדלת בספרה לחשוף ולא לכמוס סוד. להיפך, ברצונה לחשוף את השקרים הקטנים, את התככים,
לאחר ברכת השלום הנימוסית היא פותחת במונולוג מרגש: "חרדתי לאנה גדולה, היא צולעת את צליעותיה הראשונות בלעדי ואני לא יודעת אם העולם יאיר לה פנים. לאט לאט היא תצליח ללכת לבד, כל פוסק שפתיים ופותח פה יכול לומר את דברו, היצירה לא מושלמת אבל אני חרדה לה. החלק העיקרי בשבילי הוא כתיבת הספר. אחר כך מגיע זמן צאתו לעולם, ובכל פעם עולה השאלה למה להוציא אותו. ישנו העניין הכלכלי, צריך להצדיק במשהו את הלוקסוס הזה של הישיבה מול שולחן הכתיבה, בעוד אחרים ממתינים לאוטובוס בדרכם לעבודה"
אולי משום שקראתי אחדים מספריה, אני חש במשהו. אני חושד שהבוקר קראה ביקורת רעה על ספרה. "מה קרה?", אני שואל והיא צוחקת, חוזרת לעצמה ומתנצלת. "די לי באמירה אחת פושרת שאאמץ ללבי ואומר, 'צדק המבקר', אין בי מספיק רוח הקרב כדי לומר 'המבקר לא ראה את גודל היצירה'."
התפרסמה ביקורת רעה על הספר?
"כן, ב'ידיעות'. בעיתון היומי יש לפעמים ביקורות. לא קראתי את הביקורת רק שמעתי שהיא רעה. אני לא קוראת ביקורות רעות. בני משפחתי קוראים לפני ואם הם אומרים לי שמדובר בביקורת רעה, אני לא קוראת. לפעמים אני אומרת לעצמי, מדובר בסך הכל באדם אחד, שאר האנשים שאני מכירה אוהבים את הספר".
לא תקראי את מה שאכתוב?
היא צוחקת. "את מה שאתה תכתוב אקרא".
את צריכה לשמוח, הציבור מאוד אוהב את הכתיבה שלך, הספר שלך נכנס לרשימת רבי המכר.
"זה הפליא אותי מאוד. אפילו התקשרתי להוצאה לשאול אם זה אמיתי או פיקציה. זה כלל לא היה מובן מאליו".
טוב, אז בואי נתחיל. כל הגיבורים בספר שלך שקרנים.
"הם לא שקרנים, הם מעמידי פנים. אין אדם שלא מעמיד פנים, זהו כישרון הישרדותי, כולנו עושים את הסלקציה הזו בתוך הראש שלנו. אנחנו לא אומרים הכל, רק ילדים אומרים את כל האמת, ואם הם היו אומרים זאת כבוגרים – היו מיד מאשפזים אותם".
כמה פעמים שיקרת לי עד כה?
"הכל שקר. (צוחקת) סתם, לא שיקרתי, כל מה שאמרתי אמת, אבל ברור שלא אמרתי הכל. ברור שאני אומרת לפעמים חצאי דברים. מרבית השקרים שלי יוצאים החוצה בכתיבה שלי. אני נמצאת בכל הגיבורים, כולל בחתול ובצב".
נראה שאת חיה בעולם שבו כל האנשים נכנסים אחד לחיי השני והשקר הוא אכן צורך הישרדותי.
"זה נכון. הייתי מחליפה את המושג 'שקר' ב'פוקר פייס'. חייה של האוכלוסייה הדתית מתנהלים סביב בית הכנסת, לחיי הקהילה הללו יש יתרונות ויש חסרונות. ה'ביחד' הזה הוא מעין שוט המונף על היחיד. אם היחיד פורש מן הציבור, הוא נוטה להעמיד פנים כי חשובים לו התגמולים האחרים של החברה, נאמר, אם הוא לא מאמין או משהו. הוא נשאר בקהילה ונהנה ממה שהיא יכולה כן לתת".
מירה מגן גרה בכפר סבא בשכונה הדתית, סביב בית הכנסת שי עגנון. בביתה היא שומרת על אורח חיים דתי, הכולל כשרות וגם הולכת לבית הכנסת בימים הנוראים. "הקהילה שלנו פתוחה, אבל אני מכירה גם קהילות אחרות, מונוליטיות יותר שמקפידות על סממנים חיצוניים. אני מסתובבת בג'ינס צמוד וזה לא מפריע לאיש. כאן יש כאלו שמכסות את ראשן ויש כאלו שלא, ישנה הכרה מאוד עמוקה בצורך של הפרט".
את מאמינה?
"אין לי תשובה לזה. ישנם ימים כאלה וימים כאלה. אני נעה ונדה. אני כלל לא יודעת מהו אלוהים, אני מאמינה שישנה איזושהי אינטליגנציה קוסמית שמנהלת את הכל ואני מנסה להבין את הכל".
עם אמא כזו, אין פלא שביתך יוצאת בשאלה
"הילדים שלי גדלו על חופש מוחלט של השקפה. הרי הכל ביולוגי והכל נקבע מראש. הדבר היחידי שאנחנו חופשיים בו זו ההשקפה, אז שאני אגביל את ההשקפה של הילדים?"
נחזור לספר, הגיבורים בספר קצת שנונים מדי.
"אני לא מעמיסה את הספר בדיאלוגים כדי למלא חללים ריקים. אם ישנו דיאלוג לא מעניין, אני אתמצת אותו, אחרת, איזה טעם יש לו. רק דיאלוגים שנונים שיש בהם טעם בפני עצמם, ישארו. אנה היא אכן שנונה וזה בא לחפות על משהו".
מגן לא רוצה מכם הרבה. רק שתגיעו אל הספר בנפש פתוחה. "ניסיתי לעשות כמיטב יכולתי. למבקרים אני אומרת: אולי אתם מתייחסים ליצירה כאילו הייתה יומרה להציג יצירת מופת, לא הייתה לי יומרה כזאת. אני אשמח אם מישהו במסדרון המחלקה האונקולוגית בבית החולים, יעביר בקריאת הספר שעתיים שיסיחו את דעתו. קחו את היומרה וביחס אליה תשפטו, לא מדובר בטקסט האולטימטיווי וזה בסדר גמור ככה".
ימים יגידו, אנה / מירה מגן – הוצאת כתר 301 עמ'
נא להמתין לטעינת התגובות
