גם מזה נצטרך להיגמל
"בופור" הוא סרט שמתחנחן בפני אנטישמים וכולל מתקפה תודעתית על זכות קיומנו כאן. משה פייגלין מתארח בתרבות
כשאורי זוהר שר "לא מדינה נידחת, לא משק מפוקפק", כולנו התגלגלנו מצחוק. הראש היהודי באמת ממציא לנו פטנטים וגם עושה - בזכות בימאים מוכשרים כיוסף סידר - קולנוע ראוי לשמו.
אבל לא "בופור" צריך היה לייצג אותנו בתחרות האוסקר, אלא "אושפיזין". סידר, מוכשר ככל שיהיה, התקדם תוך דריכה על הגוויות המקובלות, נתן ל"קובעים" את הסחורה שהם אוהבים וסלל בבטחה את דרכו לצמרת.
הז'אנר המקובל בתעשיית הסרטים הישראלית, זו הממומנת בנדיבות מכיסנו, כלל עד לאחרונה ואריאציות מתחלפות על שני נושאים מרכזיים. הכיבוש המשחית והסטיות המיניות של החרדים. פעם זה סיפור על קצין ישראלי שאונס פלשתינית ופעם גילויי עריות אצל הדוסים, וכמובן – איך שכחתי - התעסקות מבזה ככל שניתן ב"מדורת השבט" של בני עקיבא.
אינני חשוד כמי שמתנגד לביקורת חריפה כלפי הימין או הדתיים כשיש מקום לביקורת הזו. האמת היא שאני מותקף ואף מוחרם בגלל ביקורת חריפה שאני נוקט כלפי חלקים נרחבים בציונות הדתית או כלפי המנהיגות הליכודית וכד'. אבל אצל סידר לא מדובר בביקורת אמיצה ש"עונשה" בצדה, אלא בדיוק להפך. לא נעים להגיד, אבל מדובר כאן בשיטת אברום בורג – כלומר מין כיפה להשכיר שכזו. הכיפה נותנת לגיטימציה לומר דברים כאילו מבפנים. לגוויות שאתה דורך עליהן אין שום יכולת להתמודד איתך, ואתה מרוויח פעמיים - גם מזוהה כנכס יקר ערך ומקודם על ידי הקובעים וגם זוכה בהילת חושף השחיתויות האמיץ.
אלא שלמזלנו, הז'אנר הזה כבר נעלם. אפשר לומר שנגמלנו ממנו, לא כי מישהו נלחם בו, אלא מפני שהוא פשוט הפך משעמם. כמה פעמים אפשר לראות אותו סרט? ואולי זה התהליך הטבעי והבריא ביותר – גם הסידרים התבגרו, נגמלו, התחילו לעשות קולנוע ולא תעמולה, ועכשיו אנו יכולים ליהנות סוף סוף מקולנוע אמיתי.
ובכל זאת "בופור" מציק לי, למרות איכותו המקצועית. הוא כולל מסר סמוי שמתחנחן אל האנטישמיות העולמית ורוכב לא רק על הגל של הכיפה, אלא על הישראליות, היהדות וכמובן על הגל הצה"לי.
לכאורה, "בופור" לא נוקט עמדה. הוא סרט אנטי-מלחמתי קלאסי. הוא מראה את חוסר התוחלת שבמלחמה, וככזה גם אני יכול להזדהות איתו. אבל כשבמאי ישראלי עושה סרט כזה בזירה הישראלית ועם חיילים ישראליים, יש כאן מתקפה תודעתית או, חמור מכך, תת-תודעתית על הצדקת קיומנו בארץ הזו.
שום צופה לא יפריד בין הסיפור לבין זירת ההתרחשות.
אבל גם מי שאינו מסכים עם הניתוח שלי יכול להסכים עם הקביעה הבאה: אם יש לך סרט שמתאר בצורה יפהפייה, מתוך עמדה אמפתית ובכישרון אמנותי נפלא (וודאי שלא פחות מזה של סידר) את הדיאלקטיקה המיוחדת שבין הזרמים השונים בחברה הישראלית; סרט שיורד לנבכי נפשם העדינים ביותר של זוג ישראלים, שעברו ממגזר אחד בחברה למגזר אחר, ומוצאים עצמם שוב קרועים בין העולמות בנסיבות המתרגשות עליהם - האם אין הוא ראוי יותר לייצג את ישראל? למה להציג עוד סרט אנטי-מלחמתי, פוליטיקלי קורקט שכזה, כששולי ראנד מגיש אמנות אותנטית שבאמת פורשת את הסיפור האמיתי שלנו - אמנות שיכולה הייתה להתפתח אך ורק בנקודה הזו שעל הגלובוס?
ואיך אומר מאיר אריאל – "גם מזה עוד נצטרך להיגמל".
נא להמתין לטעינת התגובות
