הגורו הראשון שלי
בגיל 19 החלטתי שאני רוצה להקדיש את חיי לשירות המהרישי. יגאל מוריה, תלמידו של המהרישי במשך 25 שנה, מספיד את האיש שהקים תנועה חובקת עולם ונגע בליבותיהם של מיליונים. היום התקיים בהודו טקס שריפת הגופה
הוא נולד ב-1917 בעיר ג'בלפור שבמרכז הודו, כמָהֶש פראסאד וארמה. בשנת 1939, בעודו סטודנט לפיזיקה באוניברסיטת אללהבאד, עבר בעירו קדוש הודי בשם סוואמי ברהמאננדה סראסווטי, שדודו של מָהֶש הצעיר היה חסיד שלו. השניים נפגשו, ומהש ידע מייד שהוא פגש את מורו ואת ייעוד חייו. ואכן הוא שירת את "גורו דב" ("המורה האלוהי" - כך הוא כינה את מורו) כמזכירו האישי וכתלמידו הקרוב במשך 13 שנה, עד מותו.
היחסים בין המורה לתלמיד היו היחסים המסורתיים בין גורו לתלמיד, כמו בספרים: מטרתו של מהש הייתה להתאחד עם תודעתו של מורו. הוא כיוון את עצמו במיקוד כה רב על רצונו של גורו דב עד ש"נשימתי הפכה להיות אחת עם נשימתו", הוא אמר לימים. ומה היה אופייה של הנשימה הזו? "התודעה שנשמתה היא הוודה" – זה היה המזמור הוודי המכוון לאל ברהמה, אך מהרישי היה מזמר אותו בהתכוונו למורו. מגורו דב, שהיה השאנקרצ'אריה (כהן הדת הראשי בהינדואיזם) של צפון הודו, ספג מהרישי את האמונה הבלתי מעורערת בעליונותם המוחלטת של הכתבים הוודיים וביכולתם להעניק לכולם מצבי תודעה גבוהים. במילותיו: "נוכחותה בכל של ההוויה המוחלטת והבלתי נגלית; מעמדה ככזאת, גם בתוך כל המגוון העצום של הבריאה; והאפשרות שיש לכל אדם לממש את ההוויה הזו בדמות עצמו ובמושגים של עצמו – אלה הן האמיתות הגדולות של הפילוסופיה הנצחית של כתבי הוודה". זה היה האני מאמין של המהרישי.
בעוד שהעולם ירצה לזכור אותו במונחים של סאונד-בייטס קליטים או קלישאות נוחות – "הגורו של הביטלס," "האיש שהמציא את התעופה היוגית", "האיש שלימד את העולם מדיטציה מהי" או "האיש שאחראי מכולם להתחלתו של הניו אייג'" – הרי שבסופו של דבר, המטרה העיקרית של פעילותו הענפה הייתה שימור הידע הוודי מכליה. שלא כמו מורים רוחניים רבים שנהרו למערב בשנות הששים והשבעים (בין השאר כתוצאה מהפופולאריות העצומה שהוא זכה לה), עיקר מעייניו של מהרישי היה, ונשאר עד סוף ימיו, הודו, ארץ הוודה. שם החלה פעילותו ובה הוא קיווה לעקור מן השורש את התפישה הרוחנית הנפוצה, נוגדת החיים, שמימוש שאיפות חומריות מנוגד לעיסוק ברוחניות וכי כדי לעסוק ברוחניות, יש לפרוש מן העולם. זו טעות יסודית בפירוש כוונת הכתבים, הוא טען בתוקף, והיא שגרמה לנחשלותה של הודו.
עד מהרה הוא הבין שבהודו הוא לא יגיע רחוק: פשוטי העם היו שקועים באינרציה ואילו המשכילים היו שבויים בקסם המטריאליזם, אם בגרסתו המערבית ואם בגרסתו הקומוניסטית. מהרישי, שלעולם לא היה מסוגל לחשוב בקטן, הבין שרק אם יכבוש את המערב וישגשג בו – הן מבחינה חומרית והן מבחינת ביסוס מעמדו כסמכות רוחנית – יתחילו גם ההודים להתייחס אליו ברצינות. וכך הוא הגיע אלינו, למערב.
אני "פגשתי" את המהרישי לראשונה בתחילת אוגוסט 1973 בקיבוץ בית אורן. לא, מהרישי לא היה שם אישית, אבל הרצאות שלו הושמעו בפני קבוצה של כחמישים איש שהתכנסו שם ל"קורס מגורים" – סדנה בת מספר ימים של תרגול אינטנסיבי של טכניקת המדיטציה הטרנסנדנטלית. הייתי אז בן 19, חייל בשירות סדיר, ורק שלושה שבועות קודם לכן למדתי את הטכניקה; אך זו הייתה הפעם הראשונה שבה שמעתי את קולו הדק והמלודי של הגורו עצמו. הוא דיבר בדינאמיות, בביטחון ועם המון השראה, אך עם זאת הוא היה רגוע לחלוטין ולא מתלהם. השילוב הזה, בין המדיטציות העמוקות לבין הרצאותיו של המהרישי, הכניס את כולנו למצב תודעה אחר, "טרנסנדנטלי", מצב שבו העולם ותלאותיו נסוגו לאחור ושמחה מבעבעת השתלטה על הווייתנו. הוא קרא לזה חוויה של "תודעה קוסמית". שם, בבית אורן, החלטתי שאני עומד להיות מורה למדיטציה טרנסנדנטלית ולעבוד בשירותו של המהרישי; ואם אפשר, עמו.
מאז, במשך כמעט עשרים וחמש שנה, הוא היה מרכז חיי. בשירותו ובשירות ארגונו רחצתי כלים, חתכתי ירקות, הייתי קניין של מזון, של מכשירים ושל טיסות, הקמתי מרכזים למדיטציה טרנסנדנטלית בארצות שונות, לימדתי אלפים ברחבי העולם לתרגל את הטכניקה ואף הקמתי, באוניברסיטה הממשלתית של קרים, באוקראינה, פקולטה ללימוד "המדע והטכנולוגיה הוודיים של מהרישי". מעל לכול, עבדתי במחיצתו ובהדרכתו שנים רבות במחקר השוואתי של דתות ובפיתוח קורסים על המדע הוודי ודתות העולם. האוניברסיטה שלו, אוניברסיטת MERU ("אוניברסיטת המחקר האירופאית של מהרישי") העניקה לי דוקטורט על עבודתי (תואר שהוא, במידה רבה, סמלי שכן כמעט אף אוניברסיטה בעולם אינה מכירה בו).
אך הדבר החשוב ביותר שאני זוכר מכל השנים המלאות, המרתקות והלא-שגרתיות האלה הוא החוויה של נוכחותו, במיוחד בחוגים מצומצמים או בעבודה עימו, אישית או אפילו באמצעות הטלפון. הוא סחף אותך למימד אחר, המימד "שלו", המימד הטרנסנדנטלי של החיים, בהרף עין, במבט או במילה. דיפאק צ'ופרה היטיב לתאר זאת בהספד הנפלא שהוא כתב עליו:
"נוכחותו הייתה מסתורית ... היית יכול לחוש אותה לפני שנכנסת לחדר. היית יכול לצעוד לאורך הפרוזדור המוביל לדירתו הפרטית כשעולו הכבד של העולם מעיק על כתפיך והיית מרגיש איך שדאגותיך נעלמות, בזו אחר זו, ככל שהתקרבת. וכשידך נגעה בידית דלתו הרגשת, כבמטה קסם, שכל דאגותיך נפוגו כלא היו".
כשמהרישי נפרד מן העולם, ב-11 בינואר השנה, הוא הכריז שעבודתו הושלמה. אכן, הוא השאיר מאחוריו אימפריה חובקת עולם: מרכזים למדיטציה ולאיורוודה, אקדמיות למדע הוודי, וארגון בעל בסיס כלכלי מוצק שרכושו נאמד במאות מיליוני דולרים בארצות הברית לבדה. עושרו של הארגון מבטיח את המשכיות מפעליו החינוכיים בהודו, המחלקים אלפי מלגות חינוך ללימודים וודיים לנערים ממשפחות מקסטת הברהמן וכך מבטיחים את המשכיותו של לימוד הוודה.
היסטוריונים של הרוחניות במאה העשרים יצטרכו להודות שתנועתו של מהרישי האיצה את האבולוציה של אחד מהתהליכים החשובים ביותר במאה העשרים: הסינתזה בין המזרח למערב. היא הביאה לפריחתה של תעשייה שמגלגלת מאות מיליארדי דולרים בשנה, תעשיית ה"עזרה העצמית", וגם זירזה את פריחתן של תורות רוחניות מערביות מקוריות במקומות שונים בעולם. העולם שמהרישי משאיר מאחוריו שונה בהרבה מזה שהוא נולד אליו, בין השאר בזכותו.
באופן פרדוקסלי, האיש שהאיץ את האבולוציה הרוחנית של המערב היה, בעצמו, הינדי אדוק ומסורתי שלא האמין בתורת האבולוציה המודרנית, לא הביולוגית ולא התרבותית. הוא האמין, למשל, שבעידנים עברו, בזמן שלטונו של המלך המיתי ראם, שרר על פני האדמה "עידן הזהב" ושכינונה של התרבות הוודית יחזיר אותנו לתור הזהב הזה: באמונתו זו חי ובה הוא מת. הלוויתו של מהרישי תתקיים הבוקר. אני כותב מילים אלה כשברקע מתנגנים, בשידור ישיר מאתר ההלוויה בהודו, קולותיהם של מזמורי הוודה שהפנדיטים הוודיים שרים מול גופתו עטורת הפרחים לפני טקס השריפה. למרות שלפני כתשע שנים פניתי לדרכים אחרות, אני משתחווה לו בליבי, בהערכה עצומה ובהכרת תודה אין קץ. יהי זכרו ברוך.
אלפי אנשים גודשים בשעות אלה את הדרך המובילה לגבעה באללהבאד, שעליה תישרף היום גופתו של המהארישי מהש יוגי. חסידיו קישטו את הבמה שעליה תיערך המדורה בעלי ורד וציפורן החתול, ותלו סביב האתר, המשקיף על המקום שבו חוברים נהרות הגנגס והיאמונה הקדושים, דגלים זהובים. אתמול הושיבו החסידים את גופו של המהרישי בתנוחת לוטוס וכיסו אותה בגלימה לבנה. במשך כל היום חלפו מעריציו ותלמידיו על פני הגופה, פיזרו לרגליה עלי כותרת ארגמניים וזימרו מנטרות.
נא להמתין לטעינת התגובות
