אין גן עדן, טייק 2
על אף ש"לא הגעתי לליטאני" אינו בשל ספרותית, יש בעדות המפוכחת והצורבת של יהונתן כהן ממלחמת לבנון השנייה סיפור שאמור להדאיג כל אזרח ישראלי. שבתאי קור שואל שאלות קשות. ביקורת + ראיון
בחרתי לצטט את הקטע הזה, משום שהוא ממחיש את ייחודו של "לא הגעתי לליטאני" - בעיקרו ספר מלחמה, המגולל מאורעותיו של יום לחימה אחד בלבנון.
מדובר בסיפור אמיתי. יהונתן, מפקד טנק כבן עשרים, נשלח למשימה ממנה חזר פצוע קשה ובוגר מאוד. התבגרותו המהירה מורגשת בכל שורה כמעט, שהרי מהי התבגרות אם לא אוסף גדול יותר של חוויות, ומהו יום קרב עמוס בחוויות קיצוניות אם לא מקפצת גיל אלימה ואכזרית, כזו שיהונתן נופל ממנה ונחבט בקרקע חייו הילדותית.
בעמ' 9 הוא מספר על הרגע שבו הוקפץ למשימה: "כל כך חיכינו לרגע הזה. עד היום עשינו מחסומים בשטחים... ועכשיו הגיע הזמן שלנו…". בעמ' 14 הוא מספר על המחשבה על המוות הרחוק ממנו, בשלב זה. בעמ' 46 כשהוא כבר בתוך הדבר האמיתי, נאלץ להמר בין צירי תנועה, לאחר שחזה במותם של כמה מחבריו, התמונה נעשית יותר ויותר מורכבת, והיופי שבלחימה מאבד מקסמו.
"חשבתי שאולי עדיף לנסות לחזור לתא שלי, לפתוח את מדף הנהג ולהוציא משם את האנשים. אבל למי יש כוח עכשיו לחזור את כל הדרך הזאת ולנסות לפתוח את המדף ההוא" (עמ' 66). המשפט "למי יש כוח עכשיו" מוכר לו מהמיטה, "למי יש כוח עכשיו לקום, קר בחוץ", או עד לפני תקופה קצרה "למי יש כוח להכין שיעורי בית, בא לי לשחק", ופתאום אותו "למי יש כוח", המלווה בהרגשת עצלות, משחק תפקיד למול פצועים שבידו להציל.
ההבנה שהאדם יוצא למלחמה עם אותו "אני רגיל" מחלחלת לתודעתו אט אט. המילואימניקים בורחים ומשאירים אותו לבד, חברו "נגעל" מלהנשים מפה לפה חבר אחר, והחי"רניקים שיכולים לבוא ולהושיע מתבצרים בעמדתם, שהרי גם הם ספגו אבדות לא פשוטות.
למי שקרא את "אם יש גן עדן" של רון לשם והתקומם אל מול הפטריוטיזם של ארז, מפקד הרואה בדיונים הפוליטיים ערב המלחמה פגיעה במוטיבציה של החיילים, נכונה חוויה שונה, קשה עוד יותר. "לא הגעתי לליטאני" הוא ספר ספרותי פחות ונחווה כהקאה של סיפור אמיתי וכואב. מן הסתם, יהיו כאלה שיראו בכך את חסרונו של הספר, שלבטח אילו נכתב בעוד כמה שנים יכול היה להניב תוצאה בשלה יותר.
אבל אותי תפסה בדיוק אותה חוסר בשלות, חוסר מודעות מוחלט כמעט לדמות המספר, ומניפולציות טבעיות העוברות מהבטן היישר אל הנייר, המצייר את המציאות כפי שיהונתן כהן היה רוצה שתראו. מדובר במציאות מורכבת וכואבת, שבמהלכה נהרגו לנגד עיניו הטובים שבחבריו, והוא
יהונתן כהן כועס מאוד על העיתונאים, אלה שפרסמו את שאפילו החיילים לא ידעו, דיווחו לאויבים את הסודות, וגרמו בעקיפין למותם של חבריו. הוא מתעלם מכך שהעיתונאים אינם נביאים ושאת הידיעות על כל אותן התוכניות הסודיות דאג להעביר להם גורם כלשהו, תוך שהוא מודע לסיכון הכרוך בכך, בשל תועלת אחרת, שיהונתן לא מודע לה.
בעת הלחימה התראיינו יהונתן וחבריו ל"מעריב", תחת הכותרת "אמא מתגעגעת לילד שבטנק". חשוב מאוד היה לו ולחבריו להרגיע את האמהות. אבל כעת הוא מוציאספר מדאיג מאוד, שלהערכתי ידיר שינה מעיניה של כל אמא שבנה משרת בשטחים.
"ישראלי אמיתי משרת בצבא" אומרות הכרזות ברחוב. "לא הגעתי לליטאני" מצליח להוציא את החשק להיות ישראלי, וקורא בדרכו שלו תיגר על המונח "אמיתי".
יהונתן כהן (21), השתחרר מהצבא לפני חודש וכיום הוא "כמו שכולם אחרי הצבא - מחפשים את עצמם", לאחר שהחלים מפציעתו, התעקש לחזור לצבא למשך ארבעת החודשים שנותרו והשלים שלוש שנות שירות. "יכולתי לוותר, אבל התעקשתי להעלות את הפרופיל ולהשלים את השירות", הוא אומר. כרגע הוא סובל מכאבים קלים באוזניים: "נקרע לי עור התוף וישנם עדיין צלצולים לפעמים ובעיות בשיווי משקל, אבל לא משהו רציני".
את רוב רובו של הספר כתב בבית החולים. חשוב היה לו להנציח את חבריו הלוחמים, שי ברנשטיין, עידו גרבובסקי ועמי משולמי ז"ל. "הבנתי שאם אני רוצה להנציח ולהגיע לקהלים רחבים, זה חייב להיעשות דרך ספר".
תרשה לבן שלך לשרת בצבא?
"בטח. אני מאמין שבסופו של דבר, אולי המבצע הזה שנוי במחלוקת, אבל התכלית הצבאית היא שמפרידה בינינו לבין הים. כל חייל הוא אבן בחומה שמגנה עלינו".
אתה מוכן שהוא יעבור את מה שאתה עברת, ואולי את מה שעברו חבריך, ולא יחזור?
"אני כמובן מאחל לו שלא יעבור, אבל חושב שזה גדול מאיתנו. בעצם אתה מגן על עם שלם. בלי זה אנחנו חוזרים שישים שנה אחורה".
כלפי מי אתה מפנה את האצבע המאשימה?
"בגדול, אין את מי להאשים, צריך להאשים רק את האויב. נכון שנעשו טעויות בכל הדרגים, אך בסופו של דבר, המטרה של כולנו הייתה חיובית".
בראייה הפילוסופית שלך אין בעיה שימותו מעטים בעד רבים.
"ברמה הפילוסופית, עם שלם צריך למות בעד עם שלם. רק שזה לא יכול לקרות, אז יש כאלה שנלחמים בשביל כולם, וכואב לי מאוד על כך שיש המון משתמטים. יש כאלה שהולכים ותורמים ויש כאלה שלא".
אבל הספר שלך הוא כלי בידיהם של המשתמטים.
"אני מאמין שצבא חזק צריך להתמודד עם הטעויות שלו, אם נטאטא הכל מתחת לשטיח, לא נשפר כלום. צריך לדעת לומר 'טעינו', לדעת מה קרה ולבדוק איך לשפר. אתה צריך להבין שהטעויות נעשו בדרגים הבכירים, בדרג הלוחם עשו הכל כמו שצריך. אני לא דורש מחייל להיות רמטכ"ל, רק להיות לוחם".
בסופו של דבר, בדרג הלוחם, לא הגעתם לליטאני.
"בגלל שעצרו אותנו והייתה הפסקת אש".
לא בגלל שלא נשארו לכם טנקים?
"תמיד החוד הראשון נתקע, אחריו אפשר להכניס עוד כוחות. החיזבאללה זה לא איזה אויב מטורף, עוד כוחות ועוד כוחות, היית גומר אותו ומגיע לליטאני".
הדרג הלוחם, כפי שכתבת, נרדם בטנקים.
"כולם נרדמים, תשאל לוחם שריונר מששת הימים וגם הוא יגיד לך 'נרדמתי'. אין כזה דבר להיות בטנק בלילה ולא להירדם, אבל כשיש תקיפות, האדרנלין גבוה ולא נרדמים".
אתה מאשים את התקשורת במותם של חיילים.
"זה נשמע אכזרי לומר את זה ככה, אבל בוא נדבר על העובדות. אם הם מספרים לאויב לאן נלך וכמה נהיה, דברים שרק אנחנו החיילים צריכים לדעת, הם פוגעים בנו. בשביל מה אדם שיושב בתל-אביב בבית קפה צריך לקרוא איפה נהיה? בשביל מה ההורים שלי צריכים לדעת? יש צנזורה צבאית והאחריות היא גם על הצבא".
כנראה שמישהו בדרג העליון חשב מאיזושהי סיבה, שהידיעה בעיתון משרתת אותו.
"אז אני בתור עיתונאי, גם אם מותר היה לי לפרסם, לא הייתי עושה את זה. אז מה אם אפסיד קצת רייטינג?"
יהונתן בן אמצעי בין שלושה אחים. אחותו בת השבע עשרה, מתגייסת גם היא בקרוב.
הוריך, אחרי שקראו את הספר, היו שולחים אח נוסף שלך לשריון?
"כל הורה, בסופו של דבר, רוצה קודם כל שהבן שלו יחיה".
לא הגעתי לליטאני/יהונתן כהן – ספריית מעריב 184 עמ'
נא להמתין לטעינת התגובות
