דני דין בארץ הפלאות

אפשר היה לוותר על בדיחות הברנז'ה וגם השחזור ההיסטורי מעט לוקה בחסר. כך או כך "דני הוליווד" מסתמנת כטלנובלה הכי חמה שידעה ישראל אי פעם. גלית חוגי בפדלאפון

גלית חוגי | 7/1/2008 8:30

פרק הפתיחה של דני הוליווד נפתח בציטוט מ"אליסה בארץ הפלאות". הציטוט מתאר את רגע נפילתה של אליסה לבאר, היא הבאר שתוביל אותה אל ארצה של מלכת הלבבות. כך גם עתיד לקרות לגיבורת הדרמה היומית המוזיקלית החדשה של "יס" דניאלה לוין, במאית צעירה עם אובססיה לאגדת שנות השישים – הזמר דני הוליווד עליו השלום. יום אחד מגלה דניאלה מזוודת פלאים שמחזירה אותה אחורה בזמן אל ממלכת הארט של שנות השישים. אליסה עתידה לגלות במסעה סודות חדשים על עולם המבוגרים ואילו דניאלה שלנו, כך נראה, עומדת לשנות את פני ההיסטוריה או מינימום להתאהב. כך שבתור התחלה אפשר לקבוע - אליסה היא לא. אבל היא בהחלט הרבה דברים אחרים.

אם להסתמך על שני הפרקים הראשונים של "דני הוליווד", מדובר בדרמה יומית מושקעת במיוחד. גם יחסית לאחותה הגרומה בערוץ שלוש "בובות", אבל גם באופן כללי. אם גם בשארית העונה היא תמשיך להשתמש בכל מה שיש לה להציע עכשיו, כלומר, צילומי חוץ נוצצים המדמים את סוף שנות השישים (אף שבפועל הם נראים יותר כמו שנות החמישים, אבל מי סופר), קטעי ארכיון מהתקופה וסטייל מוקפד אין ספק ש "דני הוליווד" תוכתר כטלנובלה הישראלית המושקעת של כל הזמנים.

ובכל זאת: דבר אחד בכל זאת אין לה ל"דני הוליווד". היא פשוט לא טלנובלה. אפשר יהיה לטעון להכלאה בין טלנובלה וסדרת נעורים, אך את הסיפורים שבונים טלנובלות למבוגרים אין כאן. יש בה אישה-נערה עם כוחות מיוחדים וסוד גדול בדומה לבאפי (או לחילופין ג'ואן מארקדיה), שעל כתפיה הוטלה המשימה לשנות את פני ההיסטוריה תוך שהיא מנסה להציל את דני הוליווד מהטרגדיה המצפה לו. אין כאן (בינתיים, בינתיים) תככים ומזימות המאפיינות טלנובלות "למבוגרים" שמבוססות על מין, כסף ונקמה. ייתכן מאוד שגם עלילת "דני" עוד תגיע לשם, ובכל זאת, הגיבורה הראשית של "דני" היא לא הגיבורה הקלאסית של הרומן הרומנטי, אלא יותר דומה לאחותה הקטנה. אחותה הקטנה והמקסימה.

בלי בדיחות, תודה!

עכשיו, תרשו לי להיות קצת קטנונית. לא שזה הכי קריטי, אבל אי אפשר שלא להתרעם בקטנה על אי הדיוקים שמכילה הבונבוניירה הטרייה. אז נכון, מכיוון שהסדרה הזו בכל זאת מבקשת לעגון בחוף הטלנובלות (או הדרמה היומית, כפי שאוהבים לכנות אותה בפי.סי) ניתן לסלוח לה, ובכל זאת, דוגמה אחת בולטת: שנות השישים מציירות את תל-אביב כסניף קטן של אמריקה. לא שביקשנו כאן שחזור מלא, אבל צריך להיות היסטוריון קטן כדי לדעת שלא כך נראתה תל-אביב של הסיקסטיז. עם זאת, אפשר לקבל את אי הדיוקים הללו בשל העובדה ש"הוליווד" לא מנסה ליצור שחזור, כי אם לדגדג את בלוטות הנוסטלגיה של תל-אביב כפי שהצטיירה

בסרטים על שנות השישים. או בשלוש מילים: "אסקימו- הוליווד-לימון".

אין שום ספק ש"דני הוליווד" הולכת לכבוש את לבבות הצופים - בעיקר הצופות - הצעירים. לגבי המבוגרים, ייתכן שהיא תצטרך להתאמץ קצת יותר. ועניין קטן לסיום: גם הפעם, כמיטב המסורת, הטלנובלה של "יס" לוקה בדלקת הבדיחות המודעות לעצמן, שהיו אמורות להיעלם מהעולם כבר ב"השיר שלנו 2" ("מומולדת"... מגחכת גילה אלמגור, "איזו מילה משונה, מומולדת"). אין לי ספק שתחינותיי לא ייענו משום שזה כבר הפך לסימן היכר של טלנובלות הלוויין, אבל אם בכל זאת מישהו שומע: הבנו את ההומור הזה. באמת שאפשר להפסיק.