גז צחוק
"לצחוק או למות" של גורי אלפי יכולה הייתה להיות טובה אילו גם הייתה מצחיקה. בניסיון להפוך לחקרנית ומחוכמת היא הפכה טרחנית וחסרת כיוון. גלית חוגי אריסטוקרטית
"לצחוק או למות" היא בסופו של דבר תוכנית מאכזבת. היא בנויה מכמה חלקים - גורי אלפי בתפקיד בר-מינן שחוקר את ההומור במעבדה שמיימית, בה הוא נותן הסברים למצלמה שנראים לעתים קרובות כמו משדרי הסברה לקראת הבחירות. גורי אלפי הולך לפני המצלמה ומפרק בשפה ברורה ומובנת את החלקים של נוסחאות ההומור, את כל אחד מחלקי הנוסחה מלווה גם הדגמה צפויה (ולשם השוואה: כך תשלשלו את הפתק לקלפי); ראיונות עם פאנל קומיקאים, שמספרים סיפורים משעשעים על עצמם, מערכונים - בחלקם מוצלחים ובחלקם סבירים, הכוללים תפקידי אורח של קומיקאים כמו עלמה זק ושי אביבי, וראיונות בחו"ל; בפרק הראשון אלפי הטריח את עצמו עד ניו-יורק בשביל ראיון סתמי ומתחנף באולפני "סאטרדיי נייט לייב".
ועם זאת, "לצחוק או למות" היא תוכנית מושקעת, עמוסת רעיונות,
אבל החיסרון הדרמטי בתוכנית הזו הוא המחסור בעמדה של ממש. לפחות על פי הפרק הראשון לא נראה שמסתמנת כאן אמירה על הומור, אלא סקירה אקדמית של הנושא, מתובלת בדוגמאות, בחלקן מצחיקות. הסקס-אפיל שאופף את חקר ההומור הוא מלכודת די מוכרת. גם הניסיון הקודם, בו ניסו לבדוק את הנושא במסגרת "האריסטוקרטים" התגלה כמסמך די מתיש, והס מלהזכיר את תוכנית הראיונות "עושים צחוק", שניסתה לבדוק אותו הדבר.
אם כך, ייתכן שהפתרון האפשרי היחיד לתוכניות מסוג זה הן תוכניות המדע הבריטיות – ועדיף עם המנחה המשופם עם המבט החשוד. בתוכניות הללו הכל כל כך לא מצחיק, שכל קמטוט קל בגבותיו של המנחה הוא הגדרה מחדש של הביטוי קומיק ריליף.
נא להמתין לטעינת התגובות
