ישראלי מדי
יוני בינרט לא רוצה להיכנס לקרב הענקים שניתש בין רון מיברג ויאיר לפיד. גם ככה יש לו מספיק דברים להגיד על הכתבה הדביקה שלפיד יצר לכבודו של אריאל שרון. וכן, גם "כפיות" לא ממש הצליחה להרים את הערב הדל
וידאו: כפיות גיל הפקות nrgtv
ובעוד מיברג שופך קיתונות של לבה על "גיבורי הברנז'ה וקלגסי המיליה", אשר עליהם הכתיר את עצמו לפיד, לא מהסס המגיש החדש של "אולפן שישי" להכות בו חזרה (בעורמה מרשימה) מעל גבי דפיו של "בלייזר", כשהוא הופך אותו, למעשה, לזקן השבט המכובד והמטורלל מעט, שהעביר לו איכשהו את השרביט ואמור לנוח בבקתה שלו, לא להפריע יותר מדי ולכתוב ספר זיכרונות. מיברג מתעצבן בצדק. הוא לא היה המנטור ולפיד לא היה התלמיד. הטקסט המתנשא של לפיד ב"בלייזר" ניסה לרמוז אחרת.
והנה החלק המוזר: על אף שאינני נוטל חלק פעיל בקרב האגואים המתמשך הניטש בין השניים מעל גבי העיתונות הכתובה, ועל אף שיאיר לפיד מעולם לא נראה לי "מהרעים" (לפחות לא באופן המוחלט בו קובע מיברג באובר-סטייטמנט, שלא עושה חסד עם איש מהם), קשה לי שלא להתייחס באופן שלילי אל כיבוש מעוז הפריים-טיים האחרון שלו, עד כה: הנחיית "אולפן שישי" של ערוץ 2.
אולי אלו זרועות תמנון המדיה איתם עוטף לפיד כל תחנה קרייריסטית אפשרית מאז שהוא הופיע על מפת התרבות והבידור הישראלית אשר מציקות לי. הוא כותב ספרים, הוא מארח אישים בטלוויזיה, הוא בן של עיתונאי/שר, הוא שר על שולחנות, הוא מפרסם בנקים, הוא בעל טור, הוא שחקן, הוא כותב שירה, הוא מתאגרף, הוא הכול. מונופולים, בעיקר אם הם מתגלמים בבן-אדם אחד, מפחידים אותי. "אולפן שישי", כה בטוחה וממלכתית עם אהר'לה ברנע, הפכה לבת דמותו החלקלקה והתזזיתית של המגיש החדש - ועוד יעד נכבש.
כתבת "אוי, אריק שרון, כמה אתה חסר לנו (בעיקר לי)", אשר הכין וקריין לפיד רק חיזקה את האנטגוניזם שלי. מי ערך את הדבר הזה? הדרך אל לבו ובלוטות דמעותיו של הצופה מעולם לא הייתה בוטה יותר: בפילטרים מעורפלים ומוזיקה נוגה מוביל אותנו לפיד דרך הימים הטובים שלו עם אריק בחווה. הנה אני, אישיות טלוויזיונית מבטיחה ומרתקת, יושב עם כבוד ראש הממשלה לשיחה אחד-על-אחד. שים פה מוזיקה עצובה, תערפל את זה קצת ותכניס עוד שוט שלי ושל אריק על רקע יפה בסיום. צופים יקרים, אריק - במצבו הנוכחי - אוהב מוזיקה, מסוגל ללחוץ חלש ביד שמאל וחזק ביד ימין. הוא תמיד אהב את הימין.
הכתבה על שרון - חמימה, מלנכולית וקונצנזוסיונית באופן מחושב היטב - היא הצהרת הכוונות של לפיד אל הקהל בנוגע למשרתו החדשה ולעתיד בכלל: אני פה בשבילכם. אני בדיוק כמוכם.
למטה: קטע מתוך "כפיות"
אבל הוא לא. קונצרן לפיד הוא לא אנחנו, אם כי הוא אכן רוקד על שולחנות. לפיד הוא מה שאנחנו חושבים שאנחנו, ואנחנו חושבים כך מפני שכך אמר לנו ערוץ 2. אחרי "אולפן" ולפיד שודרה בשישי תוכנית הריאליטי "גריז", והעובדה שהסמבוסק המקולקל הזה נאכל, מן הסתם, על ידי חלק נכבד מאיתנו, היא שהופכת את לפיד - שהעביר לה מעדנות את הדגל בסוף התוכנית, היישר לידיו של אבי קושניר, סמל קונצנזוס עבש אחר - לשותף מרצון.
ליהוקו של לפיד לתפקיד האבא'לה הלאומי היא שמסמלת כי הקו הדק שבין חדשות לבידור - אותו קו שנרמס בגסות כאן בארץ זה זמן רב, והמצב רק מחמיר והולך - נרמס שוב על ידי ערוץ טלוויזיה בישראל. יאללה, קחו ערב שישי מוצלח, חברים: חדשות-מיונז עם חתיך בג'ל, ריאליטי נוסף שיגווע אל תהומות השכחה וסדרת
מערכונים שהיא בעצם קונספט שקנינו מאחינו הבריטים עם תוספת של "חוצפה, ונועזות" הכה-אופייניות למוג'ו הפלפלי הישראלי.
"כפיות", שכאילו נשלפה מאותה תבנית חלודה של "קצרים", לא ממש הצילה את הערב. אז כן, היא עשויה יפה ביחס לאחותה התאומה והמפגרת-קמעה, וכן, השחקנים מגלים עיתוי קומי נאה וקימורים נאים לא פחות, אבל רובנו, בשביל חצי שעה של בדיחות קרש, יכולים להמשיך ולשבת ליד שולחן השבת עם הדוד שמפליץ ואומר "זה בטח הכלב. מה, אין לכם כלב?". זה לא שמערכון הגבר שמעניק שמות חיבה לזין ולביצים שלו, ענתיקה או לא, לא היה מתוק (בעיקר בשל ליאור אשכנזי שמפתיע עם מסירותו לכל העניין), אבל בשביל לסיים אותו עם אותו פאנץ' זקן ועייף דרושה הייתה עצלנות בכתיבה שלא עושה חסד עם השחקנים. חבל.
נא להמתין לטעינת התגובות
