לטיפול, אבל דחוף
לכבוד עליית "בטיפול 2" מערכת nrg תרבות פונה בבקשה ליוצרי הסדרה: יש לנו חמישה אנשים שאנחנו מעוניינים להושיב בדחיפות על ספת הפסיכולוג. גולשים יקרים, אנא סייעו וזהו את המועמדים
ב-20 בינואר עולה על מסכי הטלוויזיה שלנו העונה השנייה של "בטיפול", ושוב ניחשף - יום יום - לבעיותיהם הנפשיות של אנשים שאינם אנחנו. זו, בעצם, אחת מסיבות המפתח להצלחתה של הסדרה בסיבובה הראשון: יותר מאיך שאנו נהנים להתפלש בשלולית הנוירוטית הפרטית שלנו, אנו נהנים להתפלש בשלוליות של אחרים. כן, אין כמו לראות מישהו פותח את צפונות לבו המרקיב לנגד עינינו ואוזנינו, בין אם מדובר בדמות פיקטיבית ובין אם בבנאדם אמיתי (זה הרי הבסיס של הריאליטי באשר הוא. ואגב, אתם רואים את "I Love New York"? מדובר על "האזרח קין" של הריאליטי. עשו לעצמכם טובה).
לכבוד עלייתה המחודשת של הסדרה ולכבוד התהליכים הפסיכואנליטיים העתידים להתרחש לנגד עינינו ממש, חשבנו על משחק קטן שנוכל לשחק איתכם. למשחק קוראים (וזו הגרסה הקצרה של השם): "זהה את הדמות האמיתית שמתחבאת מאחורי סשן הטיפול הפיקטיבי שיוני כתב לו כשהוא מתחזה לראובן דגן ונותן דרור לצדדים המרושעים ביותר באישיותו (של יוני, לא של ראובן דגן)".
לפני שנשחק, אומר לכם מראש: אני לא הולך להתאמץ במיוחד בהסתרתם של הדמויות שאני בוחר, ואני מסרב להרגיש אשם בשל רצח האופי הממוקד שאנסה לבצע בהם. שאלון קצר: אתה הולך לפתיחות חגיגיות של חנויות בגדים כדי לקבל איזו חליפה על חשבון הבית? אתה חושף את ילדותך העשוקה בראיון שלושה עמודים ב"שבעה לילות?" אתה מגיע לקנטינה פה ושם רק כדי לפתוח את מדור הרכילות יום אחרי ולראות שכן, אכן ישבת בקנטינה? ברכותיי. אתה סלב כזה או אחר, וכתבות מעליבות מסוג זה הן - יחד עם הכסף, התהילה וכרטיסי הקולנוע בחינם - מנת חלקך. קדימה:
אל הקליניקה נכנסת אישה עבת מימדים (נו, שמנה), שיערה צבוע והתנהגותה צעקנית למדי. היא מתיישבת בכיסא מול ראובן, מוציאה שוק של תאו-בר מהתיק ומתחילה לנשנש.
אהלן. מה מביא אותך לכאן היום?
"אני רעבה, מאמא'לה".
סליחה?
"אני רעבה. אני כל הזמן רעבה, בשם האל".
אוקיי...איך זה מתבטא בחיים שלך, הרעב המתמיד הזה? זה מפריע?
"תראה, עד לא מזמן הכול היה בסדר. שנים תפחתי כמו ההינדנבורג, ממש טחנתי בלי הפרעה והיה לי כיף. פעם, כשנפשתי בנורבגיה, מישהו זרק עליי צילצל וגם את זה קיבלתי ברוח
מתי?
"הייתה לי...הייתה לי עוזרת אישית מתוקה כזו, קטנה, רק לשים עליה אבקת סוכר...ווייזמיר".
מה איתה?
"אני...אני...א...אכלתי אותה".
אכלת אותה?!
"כן, והיא באמת הייתה מתוקה...וזה לא הכול. איזה ברוך. היה לי באטלר, בחור שעזר בעבודות הבית, חוויאר. מקסים כזה, תמיד היה בלי חולצה".
ומה קרה לחוויאר?
"חוויאר נורא מזכיר קוויאר, אתה מבין, וגם אותו אכלתי...הו, אלוהים...גם אותו אכלתי. ובעלי לשעבר...הו אלוהים, אותו ניסיתי לאכול".
ומה קרה לו?
"כל הקוק שהוא עשה הפך אותו למריר קצת ואני בכלל אוהבת מתוקים".
אלוהים ישמור. תראי, את סובלת מהתמכרות לאוכל עם נטייה לבולימיה, וכתוצאה מכך גם לקניבליזם. אני לא יכול לטפל בך. זה...זה עניין פלילי. אני מזמין לך משטרה, חיסיון רפואי או לא.
"לא! אם הם יבואו אני אוכלת אותם! גוועאלד!"
מצטער, אני חייב. מה...ר...רגע...לא...לא, לא! תורידי את השיפוד הזה!! תורידי א... אה..אהגגעראע...
"אוי, אני כל כך מצטערת! טוב, שתוק עכשיו. פשוט תשכב בשקט רגע, מאמא'לה...אני כבר גומרת איתך. איפה הצימוקים שלי? הנה. הממ...ההמממ...איכס! פיכס! עוד אחד מריר. לעזאזל".
לחדר נכנס אדם גבוה, לבוש בחולצה צהובה, כובע אדום ושלייקעס. על הפנים שלו מרוחה ההבעה המטומטמת ביותר בעולם. הוא מתיישב על הרצפה, מוציא בלוק ציור וצבעי פנדה ומתחיל לשרבט. ההבעה המטומטמת מתחלפת בהבעה מטומטמת מאוד.
שלום לך.
"אההה...שלום!"
אה..מה קרה לקול שלך?
"אההה...כלום!"
אתה נשמע...צרוד? יכול להיות?
"אההה...לא!"
אוקיי...ועל מה אתה רוצה שנדבר?
"על...כלום!"
אתה לא יכול להפסיק עם הקול הזה?
"אההה...לא יכול!"
אתה תמיד מדבר ככה?
"אההה....כן!"
שמע, אתה לא נראה, נשמע או מתנהג בסדר.
"בסדר? בעדר...בקבר... בסוודר!"
תראה, הסימפטומים שלך מצביעים על שיטיון. שיטיון הוא תסמונת מוח אורגנית שפוגעת ביכולת השכלית וגורמת לסובל ממנה לליקויים משמעותיים בתחום החברתי והאישי. זה סוג של פיגור סביבתי. אתה מפגר.
"מפגר? מוותר...מנקר...תרנגול! ביצים!"
אוקיי, אני רושם לך כדורים...קוראים להם 9 מ"מ, והם יעזרו לך לבצע בעצמך המתת חסד. דרך צלחה, צמח חביב.
"אההה...תודה! יש לך גם אקדח בשבילי?"
גבר מרשים, מכסיף ושרירי במידה ראויה נכנס לקליניקה. הוא לבוש שחורים, מתיישב בכיסא ושולח בראובן מבט נבון.
שלום לך. סוף סוף מישהו שנראה נורמלי.
"אני אכן נורמלי לגמרי".
אז על מה אתה רוצה לדבר?
"תראה, יש איזושהי עובדה לגביי שמפריעה, משום מה, לאנשים שסביבי".
אוקיי. מה היא?
"העובדה שאני הוא אלוהים".
אהה...
"כל הזמן נכנסים בי בתקשורת על העובדה הזו. מה זה מפריע להם בכלל? אני לא נכנס להם לחיים. אני אל רחום. מה הם רוצים ממני?"
אוקיי. ולמה אתה חושב שאתה אלוהים?
"חושב? מי חושב? יודע, דוקטור. יודע. תראה את קשת עיסוקיי: עיתונאי, קריין חדשות, סופר, פזמונאי, הוגה דעות וזמר לעת מצוא. בן אדם רגיל צריך להתחלק לארבעה-חמישה אנשים שונים בשביל ההספק הזה, אבל לא אני. אני אלוהים. תראה את החברים שלי! אתה יודע שאני מכיר את שרי אריסון? אתה יודע שכתבתי את "גרה בשינקין"? אז האיכות של מה שאני מוציא תחת ידיי יכולה להיקרא, באופן המחמיא ביותר, "בינונית עד מחורבנת". אז מה? תראה את ההספק! אלוהים, אני אומר לך. ג'ק קרואק, כשחנה פעם מתחת לעץ במיזורי, אמר ש...".
כן...אוקיי. חשבת שאולי הסביבה שלך לא מעוניינת לראות אותך בתכיפות כזו? טוב להם שהאלוהים שלהם בשמים.
"אבל למה? תסתכל עליי! לא היית עושה אותי?".
אתה היית עושה את עצמך?
אולי, אבל תהיה אובייקטיבי לרגע - אני מהמם. תראה את הזרוע הזו! היא עבה יותר מהמותניים של מיקי בוגנים. תראה את הברילנטין בשיער. זה חומר תעשייתי, בנאדם! מה זה אם לא אלוהי? אנשים הם סתם קטנוניים. אני שוקל שנת בצורת כלקח.
בפסיכולוגיה קלינית אנחנו נוטים לייחס הרבה מההפרעות הנפשיות של אנשים ליחסיהם עם ההורים.
"מה אתה מנסה לומר?"
איך היחסים שלך עם הוריך? עם אבא, למשל?
"איזה הורים בראש שלך? אני אלוהים, בנאדם! אין לי הורים, לעזאזל. אני יצרתי את האוקיאנוסים!".
שמע, אתה סובל ממה שמכונה בעגה המקצועית "תסמונת נפוליאון". אתה מטורף למדי וסובל משיגעון גדלות, במילים אחרות.
"מה אתה מציע, דוקטור?"
אל הקליניקה נכנס גבר בגיל העמידה, לבוש בחולצה מכופתרת של ארמאני, מבט קצת שחצני בעיניו. הוא מתיישב.
שלום. מה מביא אותך אליי היום?
"אני מכור, דוקטור".
למה?
"לסקס".
אהה. איך זה מתבטא?
"מה ז'תומרת? אני מרגיש צורך עז לפמפם 90 אחוז ממי שנמצא לידי. אפילו חפצים דוממים, לפעמים".
אתה נשוי?
"גרוש".
בגלל ההתמכרות?
"לא, בגלל שאני בלתי נסבל. עזור לי!"
אוקיי...חשוב שתבין שאדם מכור הוא אדם שמשתמש בגירויים מיניים על מנת לתת לעצמו תחושה של כוח, כלי עזר להתמודד עם דיכאון או שעמום, מפלט מתחושה של חוסר שייכות לסביבה, וכו'. אתה מרגיש לא שייך? משעמם לך?
"אה...בעיקרון אני מובטל למדי. פעם הייתי מלך, אבל היום אני משחק בחור שמתעסק עם דוגמניות באיזו טלנובלה מחורבנת. אבל כן, אני מרגיש קצת לא שייך. לא יודע, זה מרגיש כאילו העולם המשיך קדימה והשאיר אותי תקוע ב-1992. מי בכלל ראש ממשלה עכשיו?"
אוקיי. שמע, אני רוצה להמליץ לך על קבוצת תמיכה של מכורים לסקס.
"יהיו שם כוסיות?"
יכול להיות.
"מעולה. ומה איתך? אתה עושה משהו בדקה-שתיים הבאות? עומד לי פתאום".
אני לא בעניין, תודה.
"אוקיי. יש לך איזה פורנו או משהו? מה עם הלפ-טופ שם? יש לך משהו עליו?"
אל הקליניקה נכנס אדם מבוגר יחסית, מרושל למראה, עיניו כבויות למדי והוא נתקל בעציץ ומפיל אותו.
או, או...אתה בסדר?
"כן דוקטור...(קורס על הכיסא). אני צריך עזרה".
מה אני יכול לעשות בשבילך?
"אני מכור".
למה?
"להכול. סמים, אלכוהול, סיגריות, רחמים עצמיים, ישיבה במסעדות אופנתיות עם עמיתיי הסלבריטאים, כשאני שונא את כולם בלב, עשיית צחוק מעצמי, הקאה במקומות ציבוריים, הסנפה במקומות ציבוריים, השתנה במקומות ציבוריים והומי-אדם כשאני שיכור, והקאה+השתנה על עצמי במקומות ציבוריים כשאני שיכור ומסטול. הכול, דוקטור".
וואו. מה חסר לך בחיים?
"כלום. זו הבעיה. כבר עשיתי הכול - הסנפתי הכול, שתיתי הכול והשתנתי על הכול".
אז אתה מידרדר למקומות האלו של הרס עצמי כי אתה מרגיש שאין לך יותר מה להפסיד?
"כן".
ואתה רוצה לצאת מזה?
"נראה לי. אני מסטול מת כרגע, אז אני לא יכול לדעת בביטחון".
שמע, אתה תצטרך להתחיל לבוא אליי פעמיים בשבוע. הבעיות שלך חמורות ודורשות פתרון מיידי.
"אבל אז מי ישמש כליצן החצר הגאון והמופרע של הציבור הישראלי? מי יעשה מעצמו צחוק בשידור חי? מי ימשיך לשחק בכל מה שמשלמים לו עליו, אפילו אם מדובר על סרט פורנו?"
בוא נדבר עליך ולא על אחרים.
"צודק. אני פורש. תגיד, כמה זמן לוקח ללמוד להיות פסיכולוג?"
נא להמתין לטעינת התגובות
