הפרויקט של ריטה
ריטה עדיין לא מגיעה לגבהים הרגילים, איה כורם מבקשת להפוך אישית, יוני פוליקר מתגבר על מחסום השפה ברוק, ו"אקסום" משגרים אליכם את פצצת הגרוב של השבוע. סינגולר
"משהו ירגע בנו, משהו ייגע בנו"
ריטה נורא רוצה לגעת בכם. בתור מי שכיכבה כדיווה הגדולה שידעה המוזיקה הישראלית בעשרים השנים האחרונות (שרית חדד יכולה להמשיך לטפס על נדנדות ענק בקיסריה, היא לא תקבל את התואר הזה בחיים), היא רשמה מאמץ שיא כדי ליצור את האלבום החדש שלה. טובי המוחות גויסו למשימה, כולל עברי לידר כמפיק מוזיקלי, שאמור היה לעשות לה מתיחת פנים כללית. אלא שההצלחה מבוששת לבוא, בינתיים לפחות.
"מחכה" מגיע אחרי שני סינגלים. "אחרי שאהב" היה מקסים למדי, אך לא סחף איתו את ההמון, בעוד ש"הפעם" אפילו לא עבר פלייליסט. הכישלונות היחסיים הללו יכולים להיקשר בשתי סיבות מרכזיות: הקהל של ריטה לא אוהב אותה רגועה ואקוסטית.
"מחכה" מביא את ריטה למקום ההוא שבו התרגלנו למקם אותה. הקול שלה פורץ קדימה בחום, הלחן הסמי-אתני של רייכל משמש לה שטיח נעים ללכת עליו ובאופן כללי יש פה הרבה יותר אלמנטים "להיטיים" מאשר בשניים שקדמו לו. גם הטקסט (שכתבה ריטה בעצמה) מצליח לגעת לרגע ולחשוף איזה נים רגשי. עם זאת, מרייכל שהנפיק בלדות קורעות לב לפרויקט שלו, אפשר היה לצפות ליותר. נקווה (בשבילה) לטוב.
מילים: ריטה לחן: עידן רייכל
היא אוהבת את ברייט אייז, איה כורם. אוהבת ומציינת אותו כמקור השראה. ככלל, היא נורא רוצה להיכנס לז'אנר המופלא הזה של סינגר סונגרייטרים. אנשים שכותבים מבפנים. שיוצרים מראה לסכסוכי הנפש שלהם. כל אלה מניפסטים קטנים מתוך ראיון שערכתי עמה השבוע לקראת סינגל ראשון מאלבום שני. כאמור - המון כוונות טובות.
"הסוף של הסיפור" מנסה להישמע כמו שיר אישי. תוכלו למצוא בו הזיה פשוטה על רגע מנוכר בין מי שהיו פעם בני זוג. אתם יודעים איך זה נשמע: כינורות שמנסים ליצור מתח מתפרצים כבר בהתחלה (אולי יגיע יום ותקום תנועת התנגדות לשימוש שחוק בכלי מיתר), יללות סטייל אפרת גוש משתחררות בפזמון, ובתווך קטע מעבר של פריטות גיטרה עדינות.
אילו רצתה כורם למקם את עצמה מחדש באגף יוצרי האיכות היא הייתה צריכה לעשות אלף פניות פרסה ולנטוש את חבריה ל"פרלמנט". כרגע היא פשוט נשמעת כמו עצמה בתוך אקווריום של פורמלין. לצערנו, אין כאן אפילו טיפת מורשת לשמר.
מילים: איה כורם ואריק ברמן לחן: איה כורם
השפעות של גראנג' על מוזיקה ישראלית בדרך כלל נשמעות כמו קשקוש ביצים. המוזיקה הזו, שצמחה מתוך סיאטל הקפואה, לא באמת מסוגלת להשתלב עם האקלים המיוזע שלנו, גם אם ניצור אותה בתוך מקלטים מעופשים בפריפריה. בדיוק על הרקע הזה אמנים כמו ג'קו אייזנברג נורא מסתבכים עם עצמם. ולא בכדי.
יוני פוליקר, שמצהיר על יצירה באותה מסגרת מוזיקלית, מנסה לשחק את המשחק מבלי ליפול לקלישאות המוכרות. אלא שבניגוד לג'קו וחבריו למערכת, גם די מצליח לו. "לא יודע מי אני", ששחרר עכשיו, מהווה פריצת דרך קטנה בכל הקשור לערבוב של רוק אמריקני בעברית. עדיין יש כאן הרבה מתחושת הבוסר שמאפיינת יוצרים צעירים, ובכל זאת, הזעקה של פוליקר נשמעת כנה וכובשת.
עוד דבר קטן שהופך את פוליקר לזמר יותר מאשר חקיין הוא העובדה שהוא מבקש להישמר ממניירות מוגזמות. עם לא מעט מופעים קטנים, להקה מצומצמת וטקסטים אישיים, הוא מנהל קריירה של זמר מתחיל. גם אם זה לא זוהר בפלייליסט, זה בהחלט נשמע כמו משהו מקורי שמזמין האזנה חוזרת. תטעמו, תבינו.
מילים ולחן: יוני פוליקר
סי היימן התאהבה בטייס קרב לפני למעלה מעשרים שנה. התוצאה: הבחור שבר לה את הלב. תוצאת משנה: אחד מלהיטי הרדיו הגדולים של שנות השמונים. שני עשורים עברו מאז ועדיין מדובר באחד משירי המחאה היפים והטובים שנכתבו כאן על ידי אישה שיוצאת נגד כל מה שמריח מגבריות ישראלית.
"זו לא חוכמה להיות חזק רק במלחמה", היא שרה עם בלונד פלאטין ותספורת קוצים. עכשיו מגיע מורן קריב ומבקש להעניק לרצועה הקלאסית הזו עיבוד דאנסי, בניסיון למקם אותה מחדש בתופת המועדונים של סוף 2007.
הבעיה עם רמיקסים מהסוג של קריב (והטיעון הבא נכון שבעתיים לגבי הרמיקס הבעייתי שבוצע בירדנה ארזי) הוא שעם כל הרצון הטוב והכבוד שהם רוחשים למקור: ההפקה המוזיקלית שלהם לא מתקרבת למשהו שמסתובב היום במועדוני העולם.
או במילים אחרות: רצינו להביא את האייטיז לשנות האלפיים ונשארנו עם הריקבון של האייטיז. טיפת חדשנות אין בעיבוד החדש הזה שלוקח את המקצבים הנפלאים של ז'אן ז'אק גולדברג ומבצע בהם מעשה מגונה של ממש. זה כמובן יכול היה להיות לגמרי אחרת. תשאלו את דאפט פאנק וקניה ווסט. הם כבר ילמדו אתכם משהו על שעתוקים מבורכים.
מילים ולחן: סי היימן
משהו טוב קורה להיפ הופ -דאנס הול הישראליים. האלבום האחרון של "קותימן" הפך לאחד הדברים המוערכים ביותר שקרו כאן השנה, שב"ק ס חוזרים לאולפן כדי להקליט חומרים חדשים, קרולינה הולכת לחמם את אריקה באדו ואווירת השכונה שאפיינה את האזור הזה הולכת ומפנה מקום למקצוענים אמיתיים.
"אקסום", שכוללים את יהודה גילאור וראובן ארגאי כבר שיתפו פעולה בעבר עם צוות "סוליקו" והפכו את "פתאום באנו" ללהיט רצחני, שביקש להפעיל על האוזניים המקומיות ניסויי גרוב, אשר התבררו כיעילים מאוד. עכשיו הם משחררים נצרה חדשה וזורקים את הרימון שלהם לאזורי החאפלה הכי שכונתית שנשמעה כאן זה זמן רב.
"הקשיבו נא" משלב בגאון צלילי דרבוקה, בוזוקי, הצדעה לג'קי מקייטן ותקופת הפדאלפונים כשהוא עטוף בהפקה מוזיקלית שיכולה הייתה להיכנס בקלות לאולפן של הבלאק אייד פיז ולצאת משם עם עיטור העוז. יכול להיות שעם קצת יותר השקעה השכונה הזו עוד תצא לאור גדול. בינתיים, תיהנו ממנה באינטימיות.
מילים: גילאור יהודה, ראובן ארגאי: לחן: רונן סאבו, אייל רוב, גילאור יהודה, ראובן ארגאי
הערב (ד') ייערך טקס עמ"י הרביעי. בשנה שעברה היו אלה ביט 69 שגנבו את ההצגה לכולם, תוך שהם גורמים לנינט טייב להזיל ריר על החשמלית שלהם. מאוחר יותר הגיע שיתוף פעולה עם הבחורה שנורא רצתה לשחק אותה ברוק'נרול.
עכשיו, בדיוק שנה אחרי ועם מפיק מוזיקלי חדש (יותם בן חורין מ"יוסלס איי די"), הם מבקשים לקרוע את עור התוף של בנות גילם (16 וקצת) עם להיט פאנק מתוק ושובה לב. "כל הבנות" ממשיך בדיוק את הקו המוזיקלי של "כמו שלך" ומנפיק להיט מהודק, משעשע ומלא הומור בכל הקשור לתובנות דוריות של גיל החצ'קונים. תעשו להם כבוד. הם באמת חמודים.
האזינו כאן ל"כל הבנות".
נא להמתין לטעינת התגובות
