פסטיבל שירי דיכאון
עובדי nrg בפרויקט משותף לקראת החורף ולקראת העצב באשר הוא: אנשים בוחרים את שירי הדיכאון שלהם. זה לא מצעד, זה פשוט אישי
"בלוז זו לא מוזיקה עצובה - בלוז זה מה שאתה שומע כשאתה עצוב". אני כבר לא זוכר מי הבלוזיסט שאמר את זה. אני מת על בלוז, אבל מה שאני שומע כשאני עצוב זה לאונרד כהן. לא משנה איזה אלבום שלו (אם כי עדיף אחד מהמוקדמים). עם הפעם הראשונה בה שתי הטיפות השקופות זולגות על החלון קולו הפצוע של הטרובדור כבר מלטף את קירות החדר ועוטף אותו בחום. אני לא יודע לגבי דיכאון, אבל לאונרד כהן יודע לכתוב עצב, ואז גם לפרוט אותו על גיטרה, ואז גם להדהד אותו מגרונו.
"Hey, That's No Way to Say Goodbye" הוא אחד השילובים המושלמים
גרסה חיה נפלאה עם ג'ודי קולינס
כשאת שדרנית מתחילה בתחנת רדיו וגם צעירה בעולם באופן כללי, כל הזדמנות לשבת לבד באולפן היא מקודשת. במבט לאחור אלה רגעי קסם, אבל בזמן אמת גלי המתח והחרדה עלולים להקשות על הקליטה.
במחווה של רצון טוב מהתקליטייה הצבאית ואולי לכבוד החורף הגשום של 2001, כל השירים בתוכנית הלילית הראשונה ששידרתי לבדי היו מדכאים, בלי אף יוצא מן הכלל. בדיעבד, הודתה למחרת הנשמה הטהורה שערכה אז את המוזיקה על כוונתה המוקדמת להביא אותי, אישית, לכדי דמעות. כמעט שלוש שעות של מנגינות מדכדכות לא שברו את רוחי המבוצרת עד הגיע השיר האחרון, עת היחידות המופלאה באולפן הפכה באחת למועקת בדידות ומחנק יגון טהורים.
זהו שיר, שתודה לאל, אין להשיג ברשת האינטרנט וזה לא מקרי. אני מאמינה שאין בעולם רשת שמסוגלת לתפוס אותו באמת. האלבום ממנו הוא לקוח, "ערב ערב" (שלום חנוך - 1997), הוקלט בביצוע חי, ללא חזרות מקדימות וללא תיקונים – וכך לדעתי גם צריך להאזין לו, בבת אחת ובלי עצירות.
מילות השיר כאן
כל שנה, כשמתחיל להיות קר וסגרירי, ובעיקר כשיורד גשם, היד שלי מושטת אוטומטית לאזור במדף הדיסקים שלי שבו מצויים הדיסקים של דייויד סילביאן. אני מאמין שאת החורף המציאו כדי שאפשר יהיה לשמוע אותו בלי אגלי זיעה נוטפים ורעש של מזגן ברקע. אני מכין לי שוקו חם, מתעטף בפוך ונותן לקולו העמוק והמיופיף ללטף אותי, ולתערובת המושלמת של פופ, ג'אז ואמביינט שהוא מייצר לענג אותי. שלושת אלבומי הסולו הראשונים שלו גובלים בשלמות, ומהווים מופת של מלנכוליה בריטית חורפית.
חבר טוב השמיע לי את השיר הזה לפני 15 שנים בערך, ומה שהוא אמר מהדהד לי בראש עד היום. הוא אמר ש"נוסטלגיה" הוא השיר הכי יפה שנכתב אי פעם, פשוט כך, בלי קשר לשום דבר אחר, סתם כי כזה הוא. חורף בלי סילביאן הוא אולי חורף עצוב אך לא כמו שהוא יכול להיות.
מילות השיר כאן
"הייתי בתהום של עולם מלא-שקרים / אנ'לא מחפש כלום בעיניים של אחרים". כשהוא בן 56 ואחרי 35 שנות קריירה, בוב דילן כבר לא מאמין. האדם שהפך לזמר פולק שהפך לזמר מחאה שהפך לקולו של דור שהפך לנביא חשמלי שהפך ליהודי שהפך לנוצרי הפך חזרה, עם השיר "Not Dark Yet", לאדם. מריר, מפוכח ועייף סוקר דילן את הקריירה שלו וחייו מבעד לעיניים של האיש שצעק "זאב!" כשאף אחד לא הקשיב. "אני מרגיש שנשמתי הפכה לפלדה/ הצלקות עוד עליי, השמש לא ריפאה". התרגום הוא שלי וחופשי, הכאב וההשלמה הם רק של דילן.
"Not Dark Yet", אשר מופיע באלבום "Time Out Of Mind" מ-1997, נשען על הרכות המטעה של הגיטרות העצלות והקצב הרגוע. הטקסט המר וקולו המחרחר של דילן האדם - לא דילן של אלף הפרצופים - הם שהופכים את הלחן העדין לסוף הדבר המדכא של סיפור חיים. אם ניתן למסגר את הקריירה של בוב דילן בין "גשם כבד הולך ליפול" - שיר שכתב צעיר זועם ונבון - לבין "Not Dark Yet", משמש האחרון כאפילוג שובר לב על כישלונו של אותו צעיר, על חוסר יכולתו לשנות את העולם, להשתנות בעצמו. "איני רואה מדוע שיהיה לי איכפת / עוד לא ירדה האפלה, אבל היא מגיעה עוד מעט". לשנות את העולם דילן לא הצליח, אז הוא לוקח אותך איתו למטה איתו. אתה יכול לבחור את הדרך שלך, הוא אומר, אבל הסוף - עבור כולם - יישאר דומה. האפילה תגיע, כך או כך.
האזינו לדילן כאן
שירי דיכאון לעולם יתקשרו עם גשם עז ביום סגריר או פרידה קשה, אבל כמעט שאין שירי דיכאון שעוסקים, ובכן, בדיכאון. כזה הוא "גב למטרה" של דני ליטני, שנדמה שמאיר אריאל, שכתב את המילים, תפר במיוחד עבור מידותיו המוזיקליות הגדולות והנוגות. עם שורות כמו "בין אתמול ובין מחר עומד עכשיו עכשיו", הפשטות לא באה על חשבון התחכום. על אלה מנצחים המלודיה המלנכולית ובעיקר קולו של ליטני, שכמו ביתר השירים ב"תקופת החיץ" מחולל פלאים בקול הבלוז המהדהד. לשמוע ולשקוע.
מילות השיר כאן
אל תתנו לפזמון הנוסטלגי על נסיעה קסומה ומשכרת ברחבי העיר להטעות אתכם, Fast Car הוא שיר עצוב ופסימי שדוקר בבטן בכל פעם מחדש. איכשהו, ככל שהשנים חולפות, הגרסה של טרייסי צ'פמן לחלום האמריקני ושברו, נראית רלוונטית גם למציאות בישראל.
האזינו לצ'פמן כאן
כן, אבוא רצוצה ולא אשאל לשלומך.
לא אבכה בחיקך, לא אלחש: "אמי!"
את תדעי: זה שעזבני היה לי יקר ממך
ולא תשאליני: "מי?"
המילים קורעות הלב של לאה גולדברג, דמותה המיוסרת של גולדברג עצמה, הביצוע המרוסק של אהובה עוזרי, העובדה שהשיר יצא לאחר שעוזרי איבדה את קולה, הקול הזך והמכאיב של מעודה; נראה שמיטב הסבל האשכנזי חבר למיטב הסבל המזרחי באחד השירים המדכאים ביותר - והיפים ביותר - בתולדות המוזיקה הישראלית.
מילים: לאה גולדברג. לחן: אהובה עוזרי. ביצוע: אהובה עוזרי ומיטל מעודה
צפו במילות השיר כאן
אלבומי בכורה מופתיים הם לא עניין פשוט. תשאלו את פיונה אפל שהוציאה את "Tidal" בגיל 18 רק כדי לגלות שהדיכאון הקיומי שלה יכול להפוך אותה לכוכבת שברירית וקסומה. השיר הענוג והעצוב ביותר מתוך אותו אלבום נושא את השם "Never Is a Promise", שלא תמצוא בו קלישאות של מזג אוויר קודר בלה בלה. במקום כל אלה תקבלו מרחבים נפשיים שנטועים עמוק ביסודות של חוסר ודאות.
פיונה, אישה עם עיניים גדולות ועצובות, מבקשת מהבחור שלה לא להבטיח שום דבר כי הבטחות - מעצם טיבן - נועדו להפרה. וכך, בין חיזיון אמורפי של נופים מופשטים, מוטחת האמת המרה על ראשו של המאזין: גם באהבה אין כל בסיס לביטחון. ומרגע שהרעה הזו כבר מידרדרת אל חייכם, היא עלולה לשבש הכול ולמנוע את הידיעה שכה נזקקנו לה. או במילים אחרות: הנחמה הגדולה ביותר טומנת בחובה את הכאב הגדול ביותר.
הקשיבו לפיונה
השיר הזה עושה לי עצוב, כיוון שכבר הרבה זמן אני לא מצליח לחלום, כלום.
מילות השיר
לחבר הראשון שלי קראו נווה. בשני ווים. זה היה בכתה ז', הוא היה יו"ר מועצת תלמידים ואני הסגנית. והוא בעיקר היה ילד רגיש ביותר. שזה אומר שבכל פעם שבחרתי במחניים ילד אחר לקבוצה שלי, הוא היה שוקע בתוגה מהורהרת, ובסופה כותב לי מכתב בן 12 עמודים (שמרתי את כולם).
בהפסקות היה מהלך כמלך במסדרונות, ושומע בווקמן את שיריה של הלהקה החביבה עליו "אייר סופליי". בסוף השנה אבי סיים את תפקידו בבסיס חיל האוויר המרוחק ואנו חזרנו אל היישוב הדתי הנאיבי ממנו באתי ואליו אשוב. וכשהייתי כבר עמוק בתוך האולפנה, מבכה את מותם של המכנסיים הקצרים לטובת חצאיות הג'ינס, הגיע המכתב:
"אני יושב לבדי, עם הראש על הטלפון
חושב עלייך עד שזה כואב,
אני יודע שנאלצת ללכת, אבל מה אוכל לעשות
כשהימים לא באמת
אני מחוץ לאהבה, אני אבוד בלעדייך,
אני יודע שצדקת,
מאמינה לכל אורך הדרך"
מה אומר ומה אספר? כמה בכי ודמעות געגוע שטפו את עיניי, למרחבים המוריקים של שדה בוקר, לכדורגל בהפסקות עם הבנים, למורים החילוניים שמותר לקרוא להם בשם פרטי. דוסית הייתי ודוסית אשאר, אבל השירים הגרועים של אייר סופליי תמיד יזכירו לי כמיהה וכיסופים לילדת הפרחים שהייתי, רוקדת עם איילים בנחל צין, וחושבת שלארגן ביחד יום ספורט לבית הספר זה הדבר הכי אינטימי שחבר וחברה יכולים לעשות.
הקשיבו לאייר סופליי כאן
היה זה בשלהי האייטיז כשאת הפייסבוק החליפו בולים וניירות מכתבים ובין דפי "מעריב לנוער" מצאתי לי חבר לעט איתו התכתבתי מעל לשנה. עם הזמן ועם שלל המילים שנשפכו על ניירות מכתבים המקושטים בציורים של "דאלאס", הגיעה גם ההתאהבות הילדותית, הבוסרית, וקבענו להיפגש בת"א.
הוא הזהיר אותי שהוא נראה לא משהו, אבל לי לא היה איכפת. גם לא היה לי איכפת להכין קלטת עליה מוקלט השיר קרייזי פור יו של מדונה שמוקלט ברצף עשרות פעמים. משני הצדדים. ולהקשיב לה כל לילה. את הבחור שהבריז לי באותו יום, פגשתי לבסוף לאחר מספר חודשים. באותו יום השמדתי את הקלטת ונדרתי נדר שזה הבליינדייט האחרון שלי.
הקשיבו למדונה
"אחד שיכור שכח לזכור את מה שהוא חייב לשכוח
אחד נפל מקצה רחוב כבר לא יכול יותר לברוח
והחיים הם עוד זורמים אל תוך משפט אחד מכריע
והלילות כבר לא קרים רק אור הבוקר שמבטיח.
שקיעה ורודה על סף הרחוב
ורחוב כמנהרה של תכלת.
מי שיגיע עד הסוף
ירצה לבכות מרוב תוחלת.
לי לא איכפת, לי דווקא די נעים
לשיר באוזניכם
את השירים הכי פרועים,
ולהתייצב בפני האלוהים
עם שתי גומות של חן
ועם שישה מיתרים קרועים".
שלושה שירים ישראלים מרהיבים (עם נגיעה יוונית) מתקופות שונות. על מדינה שכבר איננה, על חברים שאבדו בדרך, על הורים שעזבו מוקדם. שירים שהפעם הבאה בה לא איחנק כשאשמע אותם, תהיה גם הפעם הראשונה.
ל"ידיים למעלה" האזינו כאן
הקשיבו ל"ערב עירוני"
ול"שיר סיום" כאן
מאז גיל חמש האלבום של "החבובות" חרש בי שריטות עמוקות יותר ופחות. מי העלה אז בדעתו שאלבום שכולו צועק פאן טהור טומן בחובו רצועה שתפיל אותי לתהומות המלנכוליה? בימים בהם לתקליט היה חור באמצע וגם שני צדדים, בסוף צד א' הסתתר יהלום של ממש - פואמה של א.א. מילן ("פו הדב") שזכתה לביצוע המרגש של רובין, אחיינו של קרמיט. תמצית השיר למשתמש המתחיל: אותו צפרדע לעולם נתקע במדרגה האמצעית, לא תמצאו אותו בראש ולא בתחתית גרם המדרגות, אלא תמיד ייעצר במרכז. תקראו לזה פילוסופיה, תאמרו אקזיסטנציאליזם במסווה של תוכנית ילדים. אני קורא לזה פאקינג ייאוש קיומי, חסכוני מיבבות על אהבות נכזבות וכל השמאלץ הזה. אם נראה לכם שעד כה היה נורא לחיות, הבשורה המרה היא שהמשך יבוא.
הקשיבו לו כאן
חשבתי שיהיה קל לכתוב על שיר דיכאון, אבל אז גיליתי שאף שיר לא מדכא אותי באמת. מוזיקה יכולה לגרום לי למנכוליה, להרהורים ומחשבות, אבל לא לדיכאון באמת. זה מנוגד למטרה שלה לטעמי. ובכל זאת, כמה שירים עגומים צצו במהרה במוחי ונפסלו. הסבל של חייל אוסטרלי קטוע רגליים ממלחמת העולם הראשונה ("דה בנד פלייד וולסינג מטילדה" של הפוגז) נראה לי רחוק מדי; מי מסוגל לצלול לתהומות של הרומן של אליוט סמית עם האומללות (מיס מיזרי)? יחסי האב והבן האומללים ב"וויפינג סונג" של ניק קייב נוגעים ללב, אבל השיר דווקא עושה לי טוב; ושורה ארוכה של שירים פוליטיים וחברתיים רק מעודדים למחשבה, אם לא לעשייה. אותי מייאש דווקא שיר על הכישלון הפשוט, על בחור שהיה לו רומן, אבל הוא נגדע בגלל הקנאה ועכשיו הוא מחפש קרש הצלה - לחזור לחברה מהעבר ולהרגיש שלמישהו איכפת ממנו. ואולי יותר מכל, זהו שיר עם משפט התבוסה האולטימטיבי - אם לא תצפי ממני ליותר מדי, אולי לא תתאכזבי.
הקשיבו לשיר כאן
השיר מזכיר לי תקופה של תמימות ואמונה שנעלמו... אנשים זוכים ואנשים מפסידים וחבר שאהבתי, חבר שאהבתי נעלם מחיי...
הקשיבו למסיקה כאן
שירי דיכאון הם ללא ספק הז'אנר המוזיקלי החביב עליי. בימי זיכרון אעשה הכול כדי לשבת בבית, רק כדי שאף אחד לא יפריע לי להתייחד עם השירים המשודרים ברדיו. רעש וביטים מעצבנים מעולם לא עשו לי את זה. שלא לדבר על מוזיקה לריקודים מכל סוג שהוא.
במשך כמה שנים (כך נראה לי בפרספקטיבה של שני עשורים לאחר מכן, אבל ללא ספק מדובר היה לפחות בכמה חודשים טובים), בתור בת עשרה עצבנית ומדוכדכת, נהגתי ללכת לישון רק כשהקלטת של נורית גלרון בהופעה מתנגנת בטייפ דאבל קאסט. השיר "בלדה לאישה" (מילים: תרצה אתר, לחן: משה וילנסקי) המיס אותי בכל לילה מחדש. קשה להסביר מה היה בו בשיר שעשה לי את זה, אבל לא פעם איך שהפציעו המילים "אפילו ענני הגובה לא יכלו לשתיקתה" מצאתי את עצמי מוצפת דמעות ו/או רחמים עצמיים. בעיניי זהו שיר הדיכאון הנשי האולטימטיבי.
נדמה לי שמעולם לא באמת נגמלתי מהשיר, אלא פשוט יצא ככה שהטייפ יצא בשלב כלשהו מכלל תפקוד, וגם הקלטת עברה לעולם שכולו טוב, או שאולי בכלל הגיוס לצבא הוא שקטע את המנהג. כך התרגלתי להירדם גם בלי חבצלות הבר הנוגות, אבל עד היום משהו בשיר הזה מעביר בי צמרמורת קלה בכל פעם שאני שומעת אותו.
הקשיבו לשיר
עם כל הכבוד ל"שירי החורף" - אלה המשלבים יחד עם המוזיקה הנוגה גם מילים קדורניות - אחת היצירות המוזיקליות שאני אוהב לשמוע כדי להשרות על עצמי אווירה מלנכולית מזוקקת היא קטע הג'אז הלירי Flamenco Sketches של מיילס דייוויס. בכל פעם בה אני שומע את החצוצרה של דייוויס פוצחת, כמעט במפגיע וללא הכנה, בקינתה פולחת הלב, אני נדרש להזהיר את השיר פן יבצע את קרום הכאב ויטבע, ממש כמו בשירו של המשורר הנורבגי אולב האוגה.
"שיר, תהיה זהיר כשאתה דורך לי על הלב.
דרֹך ברֹך, כדרך פעמוני האברש על פני הבִּיצה,
כדרֹך ציפור על קרח בן לילה אחד.
בצע את קרום הכאב,
שים לב, אתה תטבע".
האזינו לקטע כאן
אשליות של ילד שמסרב להפסיק לחלום, אבל אומרים לו שיפסיק לחלום - כי אין טעם לחלום. במקרה של "Welcome to machine" מדובר על תעשיית המוזיקה - שהיא בעצם תעשיית כסף. רעש מקפיא של מכונות מבודד אותך מהעולם מיד בהתחלה. אחר כך בא הקול המנוכר של ווטרס.
לא עניינה אותי המחאה של פינק פלויד נגד הניכוס של אמנות על-ידי חברת התקליטים - בשבילי זו היתה תחושה שמישהו (רוג'ר ווטרס) מ ב י ן משהו קוסמי, משהו שהרגשתי חזק כשהייתי בן 16: שהחיים שלי לא לגמרי שלי. אני לא יודע אם הרגשתם את זה פעם, אבל זה עצוב.
"Welcome my son, welcome to the machine.
What did you dream?
It's alright we told you what to dream"
הקשיבו לשיר כאן
אולי זו העובדה שהוא מת מוות טראגי, אולי זו הקדרות והמלנכוליה שעוטפת אותו באופן תמידי, אבל אליוט סמית הוא פסקול הדיכאון האולטימטיבי (חוץ מהסמיתס, כמובן). בשיר הזה, כשהוא שר שוב ושוב את השורה everything means nothing to me, באופן מונוטוני גם כשהמוזיקה משתנה ומתגברת, אי אפשר שלא להתחבר לתחושה הזו שלפעמים שום דבר לא באמת חשוב. דיכאון אמרנו, לא?
הקשיבו לשיר כאן
The One And Only הוא שיר של העצמה - מאלו ששומעים כדי לצאת מהדכאון.
הקשיבו לשיר כאן
"I get along without you very well
Of course, I do
Except perhaps in spring
But I should never think of spring
For that would surely break my heart in two"
(Lyrics By Jane Brown Thompson, Composed By Hoagy Carmichael)
מן הידועות היא, שעד שהשמש האכזרית מפסיקה סוף סוף לקפוח בחומה המעלף וגוועת לתוך הסתיו, נמלא לב האדם הפשוט תוגה מהתקדרות העננים המוקדמת. שמיים בהירים ולחים, תפוחים מעננים, מתערבלים מעל אדוות אוויר צלולות ומשיבים מעט לוגם נשימה לריאות המאובקות. אלא שאז השעון נוסק אחורה במהירות מבעיתה, ושעות בין הערביים הענוגות, הבהירות והקלות הופכות לערבים חשוכים וסחופי סערות, משמימים וארוכים עד אין קץ. או אז חוזר האדם הפשוט להתגעגע לעליצותה של השמש חסרת הרחמים שאך זה עתה הרפתה ממנו, נפשו נעטפת עוגמה והוא מחפש מזור בכל מה שיקל על הלב.
אלה הגעגועים ששזורים בכל תו ובכל מילה בשיר "I Get Along Without You Very Well", שעל ההיסטוריה המשונה והעגומה שלו אפשר לקרוא בוויקיפדיה. זהו אחד הסטנדרטים העצובים והליריים ביותר בתולדות הג'אז ולא מעט אמנים יצרו לו ביצועים בלתי נשכחים. אבל היפה מכולם, בעיניי, הוא של צ'ט בייקר, עם קולו הרך והחיוך הקטן בשולי המילים. זהו שיר קינה לכל מה שחלף ולעולם לא ישוב עוד, על הונאה עצמית מתוקה ומייסרת ועל שברון לב שמעבר לצער. " I Get Along Without You" בביצועו של צ'ט בייקר (ועם כל האהבה האינסופית שלי לבילי הולידיי), הוא הפסקול המושלם לסוג המסוים הזה של דיכאון, זה שמביא איתו שעון החורף, זה שדורש התמכרות לתוגה החובקת-כל שהוא מביא בכנפיו. הוא מלטף בשקט את הגעגועים חונקי הגרון, הוא גורם לדמעות לנשור בטיפות עדינות ומדויקות והוא גורם לך להאמין שאפילו הדיכאון הקטן והפרטי שלך שווה את הניגון האלוהי הזה.
הקשיבו לשיר כאן
ליאור גלציאנו (עורך חדשות), יונתן פיין (עורך חדשות), אסף רוזן (עורך חדשות), מזי מסיקה (מחלקת כספים), שרית לנדסמן (קלדנית), איתי שטרן (כתב תרבות), רומי נוימרק (כתבת תרבות), ציפי שמילוביץ (סגנית עורך nrg), שימרי טוריס (עורך רכילות), אביגיל לאפין (כתבת חברה), אייל הובר לוי (סמנכ"ל מכירות), עינת ברזילי (עורכת יהדות), בתאל אפרתי (עורכת אתר המקומונים), יוני בינרט (מבקר תרבות), גל אפלרויט (מבקר מוזיקה), ניב שטנדל (מבקר קולנוע), יונתן לוי (ס.עורך ניו אייג'), גלעד גרוסמן (כתב משפט), אור גוטליב (עורך תרבות), אחיעד שריג (מנכ"ל nrg), מאשה צור גלוזמן (מבקרת ספרות)
נא להמתין לטעינת התגובות
