ילד הבועה
ג'רי סיינפלד בישראל, ואנחנו כמובן קופצים על ההזדמנות: הכותבים של nrg מנסים למפות את תרומתו של המפעל הסיינפלדי לעולם התרבות הקלוקל שלנו. חוץ משם שניתן להתכווצות הפין בתנאי קור, יש עוד מלא שטויות
ההתבוננות בסיינפלד (הסדרה, לא האדם) כאחד מהייצוגים הבולטים והמרכזיים המבשרים על התפרקות התא המשפחתי (או לפחות השתנותו היסודית) הינה מהלך הגיוני למדי, אך פחות מקובל בתוך שלל ההשלכות שנהוג לייחס לתופעה הטלוויזיונית. לצד ההתעסקות ב"כלום", ההומור המושחז שלווה לכך והזיקוק המדוייק של מרכיבי החיים האורבניים לפרודותיהם הבסיסיות ביותר (מותגים, הרגלי צריכה, הקשיים ביצירת קשר) - סיינפלד תיפקדה כמעבר מהמבנה המשפחתי הקלאסי של קרובים בקשרי דם אל צורה חדשה ונזילה יותר, כזאת המורכבת מחברים ושכנים, המשפחה של שלהי המאה העשרים ותחילת המאה העשרים ואחת.
המשפחה הלא שגרתית המתרכזת מדי יום בסלונו של ג'רי סיינפלד ומחליפה ארוחות ערב מקובלות בהתאספות טקסית בבית הקפה המקומי, היוותה יותר מסממן מקדים לזמנו של השפעת הקיום העירוני מערבי על היכולת של חבריה לבנות את הגרעין המשפחתי
ג'רי, ג'ורג', איליין וקרמר הם דמויות שכל ניסיונותיהן להתנתק אחת מהשנייה ולהקים משפחה משלהן מסתיימות בטרגדיות (ג'ורג' וארוסתו), קטסטרופות (איליין ובני זוגה) ומבוכות (ג'רי וכל מי שאי פעם יצא איתה), בעוד הוריהם המגיחים מדי פעם אל המסך רק מדגישים את הכשלונות הצפויים ואת חוסר יכולתם לשמש אבות (ואמהות) טיפוס.
ארבעת המופלאים המקדישים את חייהם להתמודדות עם המורכבויות האינסופיות של האמריקנה הפושה בכל, בדמות כיפות מאפינ'ס, סוכריות פז, בוסים קטנוניים ומטופשים ככל שיהיו, חותרים למעשה בהתמדה נצחית מטאבו אל טאבו בחברה שמרנית שנרדמה בשמירה, הפקידה בידם שעות שידור מרכזיות ויצרה השפעה מתמשכת על הקהל.
צפו בחבורה מתאספת בסלון
סוקר טלפוני: שלום, האם תהיה מעוניין לעבור לשירות השיחות של TMI?
ג'רי: אוי, תשמע, כרגע זה לא זמן כל כך טוב, למה שלא תשאיר לי את הטלפון שלך בבית ואחזור אליך?
סוקר: אני מצטער, אנחנו לא רשאים לעשות זאת.
ג'רי: טוב, בטח אינך רוצה שאנשים יתקשרו אליך הביתה.
סוקר: לא.
ג'רי: אז עכשיו אתה מבין איך אני מרגיש.
הקטע הזה – תלוש לחלוטין מעלילת הפרק בו הוא מתרחש - הוא לטעמי אולי הרגע המבריק ביותר ב"סיינפלד". הוא סחט ממני מחיאות כפיים ספונטניות, כפי שמריעים למישהו שאומר בדיוק את מה שאתה מרגיש ולא היה נעים לך להגיד בעצמך. כפי שראוי להריע לאדם שמסיר את המסכות המהוגנות וחושף את החברה במלוא צביעותה. והיופי בכל העניין הוא שאותו אדם אינו מוציא עצמו מהכלל. להיפך.
"סיינפלד" הוציאה את הנכות החברתית מהארון. היא נתנה לנו להרגיש נורמליים בחוסר הנורמליות שלנו. לגלות שהרוע, הציניות, התסכול, הצביעות, צרות העין, החשדנות, הפרזיטיות – הן עונשו של המין האנושי, ולא רק שלנו. לעשרים וחמש דקות, לא היינו הפסיכים היחידים שמתחזים לשפויים בעולם הזה. הסתכלנו עליהם, וראינו אותנו.
כי גם אנחנו זורקים בחורות בגלל סיבות קטנוניות. גם אנחנו חולמים על מנאז' א-טרואה, נדלקים רק מלחשוב על קאט-פייט ותוהים תמיד "אם הם אמיתיים". גם אנחנו עושים לפעמים מעשים טובים בעיקר כדי להרגיש טוב עם עצמנו. גם אנחנו מסתבכים בשקרים קטנים רק כדי לגלות שאלו כדורי שלג שיקברו אותנו חיים. גם אנחנו גומרים ממציאת מקום חניה מוצלח, וגם אנחנו לא תמיד זוכרים איפה בכלל החנינו. גם אנחנו לא מסוגלים להחזיק יומיים בלי.
"סיינפלד" ניסחה את המחשבות הרעות הכי כמוסות שלנו. להציע כתף תומכת ליפהפיה שבורת לב שזה עתה נפרדה מאהוב ליבה; לעמת כלבה שחצנית עם הכתם שנותר על החולצה ועל הלב; לגייס את מיומנויותיה של קוראת שפתיים לטובת משימות ריגול - לטס פייס איט: ג'רי וחבריו רק אמרו בקול את מה שכולנו התביישנו אפילו להרהר בו. במובן מסוים, כולנו ג'רי סיינפלד/ג'ורג' קונסטנזה. כל אחד מאיתנו והארט וונדליי שלו.
צפו בג'רי מתעלל בסוכן מכירות
התרומה התרבותית הקריטית ביותר של "סיינפלד", מבחינתי, היא זו שהסדרה תרמה למילון המושגים שלנו. ה"סופ נאצי", "יאדה יאדה יאדה", ה"ספאנג' " של איליין... קלאסיקות כולם, ללא ספק, אבל אם הייתי צריך לבחור מושג אחד מתוכם, כזה שבאמת נגע אצלי בעמקי הנשמה, הייתי בוחר ב"שרינקג'". זוכרים? ג'ורג', ג'רי, איליין וקריימר שנוסעים להאמפטונס לראות תינוק של זוג חברים, ג'ורג' שטובל בבריכה וחוזר פנימה להתלבש ורייצ'ל, חברתו של ג'רי, שתופסת אותו עם התוצאות של הטבילה בבריכה כשהיא נכנסת בטעות לחדר...
רק אנחנו, קורבנות השרינקג' האקראי, מסוגלים להבין את מלוא הטראגיות של הסיטואציה. כמה פיללנו למילה שתגדיר אותו בשבילנו, למישהו שיבוא - באומץ – ויאמר: כן. זה קורה. מקלחות קרות, אימון ספורטיבי בחורף, דיכאון, ריבוי בחורות מכוערות בסביבתנו הטבעית או כל אלו ביחד- אלה הסיבות. השרינקג' הוא התוצאה.
ג'ורג' קוסטנזה, הגבר הקטן והפתטי שנמצא שם בכולנו (כן, דודי בלסר. גם בך) הוא זה שהעלה את הנושא הכאוב אל פני השטח. "סיינפלד" הייתה הבמה, ודומה שהעולם השתנה מעט מאז. קורבנות השרינקג' האקראי, כמוני, הפסיקו לשתוק. במצב של שרינקג' הם קמו ואמרו: אנחנו פה, קר לנו וזה טבעי. לא טוב לך? לכי קיבינימאט.
הנה גורג' ורייצ'ל הנדהמת
בתור ילדה, לא היה דבר שהפריע לי יותר מאשר לתפוס את אחד האחים שלי טובל את הפיתה עמוק לתוך קערית החומוס או הגבינה המשפחתית המונחת של השולחן, דוחף את האוצר לפיו, ואז – למרבה הזוועה – חוזר לסיבוב שני. שנים נאלצתי להתמודד עם החרדה הזו לבד וללא תמיכה או לגיטימזציה מהסביבה, ולהגעל בשקט באירועים חברתיים ומשפחתיים. עד שהגיע אותו פרק אלמותי של סיינפלד, "השתל", והוכיח את צדקתי.
בפרק הזה, ג'ורג' קוסטנזה מלווה את חברתו (מייגן מולאלי המעולה, מ"וויל וגרייס") לאזכרה של דודתה המנוחה, ושם הוא מואשם בפשע החמור מכל – טבילה כפולה ומכופלת של טוגן טורטייה במטבל הסלסה. טימי, אחיה של זוגתו של ג'ורג', מזועזע עמוקות, ובין השניים מתפתחת קטטה. אותו אינסידנט טלוויזיוני העניק שם לתופעה מחרידה, והגביר את מודעות הציבור לשריטות של ילדים מתוסבכים כמוני.
הודות לפרק זה, הבנתי שאני לא משוגיינע לגמרי, ושכמוני, ישנם עוד טיפוסים היסטריים וגרמופובים שיעדיפו להדרס על ידי סמיטריילר מאשר לעכל טחינה שחוללה על ידי רוק ופירורים של אחרים. עם השנים התרככתי מעט – היום אני אפילו מסוגלת לתת שלוק מפחית הד"ר פפר שלי לנפש אחרת – אבל אפילו אם מדובר בחברי שיחיה, אני מעדיפה לוותר על התיאבון ולהתמרמר בפינה מאשר לראות מישהו טובל פעמיים.
"יש לי חברה" שרו נושאי המגבעת פעם בהתקף עליצות לא אופייני. אך כיצד יודע אדם, נגיד שהוא גבר, שהאישה שבחייו כרגע, זאת שהוא כבר חודש מתחמק משיחת ה"יחסנו לאן?" שהיא מתעקשת ליזום, היא חברה שלו? שהיא שלו והוא שלה ובעיקר שהוא לא של אף בחורה אחרת שמלכסנת מבטים לעברו, כך נדמה לו, באפלולית הבר?
ייתן הברנש למבחן סיינפלד לקבוע עבורו. כך קל יותר ונוח. בפרק משובח שכזה מסבים ג'ורג' וג'רי אל השולחן בבית הקפה וג'רום מטיח בג'ורג'י בוי את שלוש השאלות על פי הן יישק דבר:
האם אתם מדברים בטלפון על בסיס יומי?
האם מובן מאליו שאתם יוצאים ביחד בליל שישי?
וכמובן, האם אתה מחזיק בדירתך מוצרי היגיינה נשיים. שלה.
אם ענית על שאלות אליה בחיוב, הרי שאינך יכול לראות עצמך כפרפר חסר דאגות, אתה, כן אתה, הלו, יש לך חברה.
והאם אין זו התרומה הגדולה של סיינפלד למין האנושי אכול הלבטים וחוסר הוודאות הקיומי? היכולת של כותבי הסדרה לפזר את מסך הערפל ולנפק מבחנים פשוטים עד אכזריות שיתירו חיש קל תעלומות חברתיות מורכבות. 3 שאלות ואתה יודע איפה אתה עומד. זה ברור. כמו שזה ברור שאם סוזן פוטרה באשמתך ג'ורג', כי אתה אידיוט, אתה לא יכול לזרוק אותה לפחות עד שהיא ניגשת לשניים-שלושה ראיונות עבודה. פשוט.
בשנים האחרונות התחולל דיון סוער בארה"ב בנוגע לסוגיית הברכה אשר זבני כלבו אמורים להרעיף על לקוחות הרשתות בזמן חודש דצמבר. הרי כיצד ברכת "חג מולד שמח" אמורה לשרוד עידן של פוליטיקלי קורקטיות שהשתגעה? הפתרון (השנוי במחלוקת) שנמצא הינו - Happy Holidays. ברכה ג'נרית עבור כווווולם שלא תעליב חס וחלילה מגזר כזה או אחר.
אין משהו שמסמל את הטירוף של דצמבר בצורה יותר מובהקת מהניסיון הזה של גופים כלכליים לשאוב יותר צרכנים אל אווירת החג (לא משנה איזה חג) על ידי שינוי הברכה המקובלת. זהו קפיטליזם בשיאו. בקונטרה למסחור המשוגע הזה, נוצר עבור המיעוט השפוי חג הידוע בשם "פסטיבוס" על ידי לא אחר מפרנק קוסטנזה (ממציא ה"מנזיר\ברו"). חג שמטרתו לקדש את אב הבית, לתת במה לטרוניותיו ולסמל את הדור הבא של המשפחה על ידי אתגרי כח פיזיים (הלוא החג איננו מסתיים עד שראשו של אב הבית נוגע ברצפה).
אמנם גם פסטיבוס נגוע בימים אלו במסחריות לא קטנה (גלידה על שם החג שנוצרה ע"י "Ben & Jerry's", אתרים לממכר מוטות אלומיניום וכו'...), אך רוח החג ממשיכה לחיות בתוכנו. מדובר בהבנה הבסיסית שאנחנו זקוקים לאלטרנטיבה שפויה ולא מחייבת לחגים. ודווקא בחוסר השפיות הזה ניתן למצוא את השפיות. מי יתן והשנה כולנו נרתם למאמץ וננהל סעודת פסטיבוס מסורתית בביתנו. אל תשכחו את המוט!
נא להמתין לטעינת התגובות
