לא א גרויסע מציאע
ניב שטנדל חושב שאבידות ומציאות" הוא יצירה מוקפדת ושנונה כפי שניתן לצפות מגביזון וממודן. עדיין, סבתא שלו הייתה אומרת שלא מדובר במציאה גדולה
אבידות ומציאות
כך נפתח "אבידות ומציאות", סרטם המדובר של שבי גביזון ושותפתו לכתיבת התסריט דנה מודן. בכורסה שהיא משל לזוגיות. זוגיות היא כבר מזמן לא מה שהיתה פעם, בלי מחויבות ארוכת טווח, אהבת נצח וכל הבולשיט הזה. גם כורסאות לא. היו ימים שבהם גם רהיטים היו לכל החיים, אבל אנחנו, בני דור האיקאה, כבר יודעים יותר טוב מזה. בני זוג הם לא לכל החיים. ומה גם כורסאות.
גם האבידות והמציאות הן מטאפוריות בסרט. אף אחד לא מאבד דבר מלבד אהבה ישנה, אף אחד לא מוצא דבר מלבד אהבה חדשה. למיה (שרה אדלר) – עם חיריק במ' – יש אקס מיתולוגי (זוהר שטראוס), אבל היא נקשרת לדודי (אלון אבוטבול), בעלה של אחותה תמרה (מיה דגן), שחולקת מיטת אהבים עם ברי (ליאור אשכנזי), שנשבע שהוא מאוהב באשתו מיכלי (לירון ויסמן). ב"אבידות ומציאות" כל הגיבורים נמצאים במקום הרומנטי הלא נכון, תקועים במערכות יחסים שאין בהן אהבה ומבקשים להיחלץ מהן אל אושר מפוקפק. כל המסגרות מתפרקות, כל המערכות מתפוררות, כל האהבות נגוזות. ישן מפני חדש יוצא.
"אבידות ומציאות" נכתבה במקור כסדרה לטלוויזיה, וזה ניכר. לא בלוק (המלוטש) או בתחושה הכללית, אלא בסיפור. לא קל לדחוס סיפורים טלוויזיוניים שמתפרשים על פני עשרה פרקים לתוך שעתיים קולנועיות. "נו אקזיט" ו"מישהו לרוץ איתו", לשם השוואה – גם הן פרוייקטים טלוויזיוניים שיצאו עוד קודם לכן למסך הגדול – נוצרו ממיני סדרות, פורמט מצומצם וקרוב יותר לסרט קולנוע מאשר סדרת טלוויזיה שסופה מי ישורנו. "אבידות ומציאות" בגרסתו הקולנועית מגלה חורים תסריטאיים לא מעטים שוודאי נעלמים בסדרת הטלוויזיה. במקומות אחרים הוא פשוט דורש התמסרות מושכלת לרעיונות שהתסריט היה אמור לספק להם הסבר – התאהבותם של מיה ודודי, למשל, או כל מהות היחסים בין שתי האחיות (מיה גרה בביתה של תמרה? כמה זמן? למה? מה יש לה בניו יורק? וכן הלאה). גם עניין דרמטי שנראה בתחילה משמעותי – נוכחותו הנעדרת של אבי האחיות השרוי בתרדמת – הופך במהירה לעניין שולי כמעט לגמרי וחסר ערך סיפורי, עד שהוא חוזר משומקום, כאילו מישהו פתאום נזכר שיש פה גם אבא בקומה שצריך לטפל בו.
למטה: הטריילר
משל למצב האומה פוסט-אריק-שרון
הסרט כולל, אגב, לא מעט אזכורים אקטואליים מרומזים, שעשויים ללמד על ניסיון לטוות משל חברתי ברקע. האב בתרדמת הוא רק דוגמה אחת – האב אינו בהכרה ובנותיו מתפרקות, אחת אחת. האם זהו משל למצב האומה פוסט-אריק-שרון? לא בטוח, ואם כן, הוא אינו מורכב במיוחד. דוגמה אחרת, בולטת אף יותר בסרט ובמציאות היומיומית שלנו, היא סצנת הטרדה מינית שעוברת מיה. ההטרדה הזו פותחת דיון ער סביב התופעה, דיון המציב אותה כחלק אינטגרלי מהוויית חייהן של בנות ישראל, וגם מוציא את אחד הגיבורים לאקט אלים, במעין טוויסט פסיכוטי על סרטי נקמה חברתיים בני זמננו דוגמת "תנועה מגונה" ו"האמיצה". אבל נדמה שכל הרבדים האלו בסרט אינם בעלי משמעות רבה, ויתכן מאוד שהרלוונטיות שלהם לימים אלה היא מקרית. בסופו של דבר, "אבידות ומציאות" אינו מתיימר לנסח אלגוריה חברתית, אלא לספר סיפורי אהבה
ולכל היותר לפרוש דיוקן עכשווי של הרומנטיקה התל אביבית השברירית והדינמית.
אחרי כל ההסתייגויות הללו, "אבידות ומציאות" הוא יצירה מוקפדת ושנונה כפי שניתן לצפות מגביזון וממודן – כל אחד בנפרד ושניהם יחד. הוא נע – לא תמיד בהצלחה – על התפר הדק שבין קומי לטרגי. יש בו רגעים שהניסיון להצחיק נדמה מאולץ, כמו בחור נבוך שחייב לדחוף דאחקה כדי להרגיע את הסיטואציה הרגשית הגואה. יש בו רגעים שהניסיון הזה נראה אמיץ, אך גם מעט מביך ואפילו גס (כמו הניסיון לדלל את סצנת ההטרדה המינית בגוון קומי). יש בו רגעים ארוכים של שתיקה, שהשתיקה לא יפה להם. אבל הוא עשוי מכל החומרים העדינים והנוגעים ללב שגביזון יודע לטפל בהם בחיוך וביד מלומדה, מה שכנראה מבטיח לו מקום להתנחל בו בליבותיהם של הצופים. זה לא רע, אבל איך סבתא שלי היתה אומרת? "זה לא א גרויסע מציאע".
עודף מעשרים מילה: שנון ומחוכם, נאה ומלוטש, קומי וטרגי, אבל בסך הכל לא מציאה גדולה. אולי כי מגביזון ומודן אפשר לצפות ליותר.
נא להמתין לטעינת התגובות
