כקנדידט לנשיאות
לניב שטנדל אין בדרך כלל בעיה עם סרטים בעלי אג'נדה פוליטית. אבל כשמגיע מר רוברט רדפורד עם שני טון אגו ומקשקש במשך 88 דקות נאומים מנופחים, זה כבר נשמע כמו הקדמה למסע בחירות. ביקורת על "כאריות לכבשים"
שלא תבינו אותי לא נכון. אין לי בעיה עם העובדה שרוברט רדפורד משתמש בקשריו וכישוריו, במקצוע שלו ובמעמד שלו, כדי להעביר את המסרים החברתיים/פוליטיים שבהם הוא מאמין. להיפך, זה מבורך בעיני, ועדיף (עקרונית) על כל יצירה חסרת יומרות אידיאולוגיות, קל וחומר על כל פיסות הזבל השטוחות כמטבע שהוליווד משריצה להמונים. אבל לכל הרוחות - יש גם דרך להעביר מסרים במדיום הזה. לא סתם יש בו מצלמה, שחקנים, דרמטיזציה. סרטים טובים יותר ופחות יודעים לעשות זאת. כמה מאחיו של "אריות לכבשים" לגל סרטי האנטי-עיראק הנוכחי יודעים לעשות זאת – "חקירה מעבר לקווים", "בכוח הלב", "בעמק האלה". רוקמים סיפור, טווים אלגוריה, זורקים אימג'ים. "כאריות לכבשים" מתעקש להאכיל אתכם את כל האידיאולוגיה האמריקנו-רדפורדית בכפית, או שמא בכף גסה ומגושמת. נראה אתכם לא מקיאים בסוף.
למטה: הטריילר של "כאריות לכבשים"
זה מתחיל כמו מותחן פוליטי מסקרן מהסוג המוכר, כולל מעבר מהיר בין זירות התרחשות גלובליות (וושינגטון, קליפורניה ואי שם בהרי אפגניסטן), מבטים ממעוף הציפור וכותרות קצביות מסורתיות ("וושינגטון DC. גבעת הקפיטול. זמן מקומי: AM 9:03". כאלה). בוושינגטון, עיתונאית (מריל סטריפ, בתפקיד ראי לזה שהיא מגלמת ב"חקירה מעבר לקווים") מוזמנת לראיון שעומד להיות סנסציוני עם סנאטור צעיר ומבטיח, טום קרוז בהופעה קרוזית למשעי, עם חיוך זוהר וכריזמה כובשת. הוא עומד לספר לה על התוכנית החדשה של הממשל להשיג הכרעה באפגניסטן באמצעות כיבוש נקודות אסטרטגיות על-ידי כוחות קטנים – מה שמסביר את הלוחמים שעושים דרכם במסוק אל ההרים המושלגים.
איך כל זה קשור לקליפורניה? לעת עתה זה סוד. אבל סמכו על רדפורד – שגם מגלם את הפרופסור הקליפורני שמזמין למשרדו סטודנט מבריק ואפאטי (אנדרו גארפילד) – שהוא יספר לכם. כי זה כל מה שרדפורד עושה במהלך הסרט – לדבר.
אז מה היה לנו שם? שלושה לוקיישנים. בשניים מהם אנשים מנופחים מאגו וחשיבות עצמית מפטפטים את עצמם לדעת, ובאחד אנשים שהשאירו את האגו שלהם בשכונותיהם מוכות העוני והאלימות
המשרד באוניברסיטה הקליפורנית משמש לצורך העניין כחוליה המקשרת בין השניים. מצדו האחד של השולחן יושב פרופסור מכובד, אשם אוטומטית בכל "חטאי" האקדמיה המקובלים (אנשים שרק מדברים ולא עושים), ומצדו האחר – צעיר שעסוק בבחורות ומסיבות אחווה והולך לבזבז את כישוריו עתירי הפוטנציאל כדי להיות "סתם ג'ו" ולחיות את חייו בשלווה. זה שוב המאבק בין איש המילה לאיש המעשה (גם אם לביתו). והצעיר הזה (שגם כוחו במילים, למעשה) יכול לבחור אם יכלה את חייו, באופן מטאפורי, בשדות הקרב (שהם למעשה – שוב, כמטאפורה - העשייה הציבורית-פטריוטית האמיתית, אליבא ד'רדפורד), או בפטפוטים מבריקים וחסרי תוחלת.
ואחרי כל זה מגיע הצד השני של המטבע – לוקיישן אחד שבו רק מדברים ומדברים, כפול שניים, גם עם המקדם של "לוקיישן אקשן" (שגם בו, למען האמת, לא קורה יותר מדי), שווה שעמום אחד גדול. בשביל שיחות סלוניות כאלה, אינטליגנטיות ככל שיהיו, לא צריך קולנוע (ובטח שלא צריך ללוות את הנאומים של קרוז בפסקול פומפוזי, אבל זה כבר עניין מביך אחר).
וגם זה היה נסלח אלמלא היה המסר של רדפורד כה מתייפייף - הוא מציג מעין שדרוג לג'ון קנדי: "אל תתבכיין על כך שהמדינה לא נותנת לך כלום, עשה אתה למען מדינתך" - ומועבר באופן כה פשטני. התסריט של מייקל מתיו קרנהאן – שכתב גם את "הממלכה", עוד סרט פוליטי מעדות סרטי-המלחמה-בעיראק – נכתב במקור כמחזה, וייתכן מאוד שהיה מוטב לוֹ לוּ היה נשלח אל במת התיאטרון ולא מפטפט את עצמו לדעת על המסך הגדול.
זה לא שלא נאמרים כמה דברי טעם ב"אריות לכבשים". זה קורה, למשל, כשרדפורד מטיח את העובדה שמי שהולך להיהרג בשביל מדינתו בשדה הקרב הם דווקא בני המעמדות הנמוכים, הנדפקים הקבועים של אמריקה, בעוד ילדי השמנת שומרים היטב על ישבנם (זו ביקורת שאפשר היה לאמץ בחום, במידה רבה, גם לארצנו הקטנטונת). אבל גם הם טובעים בים של בולשיט פטריוטי ואמירות פופוליסטיות על פוליטיקאים מושחתים ומיליטנטיים ושאר ירקות (הסרט עצמו מפגין הומור עצמי מפתיע כשרדפורד מתריס בתלמידו על כך שהוא רק עסוק בלקטר על הפוליטיקאים, בזמן שזה בדיוק מה שעושה הסרט). ובעיקר – הם טובעים בלהג הבלתי נגמר של הסרט, שכולו פטפוט אחד גדול שהתגובה הראויה לו ביותר היא פיהוק פטריוטי.
עודף מעשרים מילה: דרמה פוליטית על גבול התעמולה, טרחנית ומפוטפטת להחריד, שמשאירה קצת חומר למחשבה לצופים והרבה חומר למחשבה לרוברט רדפורד.
נא להמתין לטעינת התגובות
