דרכו של האמן
על אף היותה יצירה מוקדמת של מיכאיל בולגקוב, "רשימותיו של רופא צעיר" מתעלה לדרגת ספרות גדולה. בינתיים, מאשה צור גלוזמן מנסה להתאושש מכמה דימויים רפואיים קיצוניים במיוחד
את הספר "האמן ומרגריטה" כתב בולגקוב ביודעו כי לעולם לא יתפרסם במסגרת המשטר הסטליניסטי ואף שרף גרסה מוקדמת של היצירה. כל זאת ידוע למדי. מה שידוע פחות הוא כי בולגקוב הוכשר בעצם לרפואה, ואף למד שבע שנים באוניברסיטה המלכותית של קייב, שלאחריהן עבד בבית חולים כפרי. משהחליט לזנוח את מקצוע הרפואה ולהתמקד באהבתו האמיתית, הכתיבה, אחת היצירות הראשונות שפרסם היתה קובץ סיפורים בשם "רשימותיו של רופא צעיר", הרואה אור בימים אלה בתרגום לעברית.
בסיפורים אלה מתגלה כבר כישרונו של בולגקוב לשרטט תמונה במחי יד קלה, בחריפות מושחזת וללא מורא. הגראפיות הכירורגית המתגלה בהם יכולה להדיר את תיאבונו של כל קורא רך לבב; הבדידות, הייאוש והקור המתואר בהם מציגים תמונה ריאליסטית, מדכדכת ושונה מאוד מתיאורי החורף הרוסי הרומנטי, כפי שהם מתוארים במקומות רבים אחרים; והכנות חסרת הפניות שלו כובשת את הלב מיד וללא סייגים. מעניין, כמובן, גם לראות את השוני וההתפתחות ביצירתו של בולגקוב, בין פשטות וישירות יצירתו המוקדמת ובין רוחב היריעה, הפנטסטיות והרומנטיקה שמופיעים בכתביו המאוחרים יותר (כמו "השלג השחור", "לב כלב" ו"האמן ומרגריטה" כמובן), ועם זאת למצוא את אותו הומור שחור ובוטה, המתובל במנה מדודה של אירוניה עצמית וסימפטיה אנושית בסיסית.
הספר נפתח בהגעתו של הרופא הצעיר – שאך זה סיים את לימודי הרפואה ולא זכה אף להתמחות נאותה – אל בית החולים הכפרי שאותו נשלח לנהל, באמצע ספטמבר קפוא במיוחד: "'לדרכים שלכם', מלמלתי בשפתי העץ שלי שהכחילו מקור, 'צריך ל... להתרגל' ונעצתי משום מה מבט כועס בעגלון, אף שלא היה אשם במצב הדרכים. 'הה... חבר דוקטור,' השיב העגלון שהניע את שפתיו בקושי, ממש כמוני, מתחת לשפמפם בהיר, 'הנה, חמש-עשרה שנה אני נוסע ועדיין לא התרגלתי'".
הרופא הצעיר מדוכא ממראהו הנערי הגורם לכל סביבתו לפקפק בכישוריו, אחוז חרדה מבית החולים שעליו לנהל וממגוון מכשירי הניתוח הבוהקים שאינו יודע כלל מה תכליתם ומבוהל מהמרחק הגדול, גיאוגרפית ומנטלית, מעיר הבירה מוסקבה.
החולה הראשונה המובאת אליו היא נערת איכרים שרגליה נתפסו במכונת דיש הפשתן. הדרך בה מתאר בולגקוב את השמות שחוללה המכונה בגופה של הנערה היפה המעולפת מזעזעת אף קורא בן זמננו, היכול להשתבח בחשיפתו המתמדת למיני מראות זוועה ואימה. "תמותי, תמותי כבר, חשבתי, תמותי, אם לא תמותי, מה אעשה בך?". כך מתערבלות המחשבות בראשו של הרופא המשותק מאימה. וכאן יש פן מעניין נוסף לקובץ סיפורים זה: אין כמעט אדם שלא נתפס לחיל ורעדה בהפקידו את גופו בידיה החודרניות של הרפואה המודרנית ואיזמל המנתחים הקרה שלה. רבים התיאורים, בספרות ובכלל, של הפחד, הדיכאון ואימת הניכור לגופך שלך העולה כשאדם נורמלי נאלץ להידרש לשאלת הידרדרות גופו שלו. מעטים התיאורים שנתקלתי בהם, המעלים את אותם אימה, פחד ודיכאון, מצד הרופאים עצמם. אינך יכול כמעט שלא להזדהות עם האיכרים המסכנים, המונעים בעיקר מכוחן של אמונות תפלות ופחד מן החדש.
אלא שהרופא הצעיר, להפתעתו הוא ובניגוד למצופה, מצליח להתעשת, לעטות סבר ביטחון במנהגו ולרפא את הצעירה ולהחזירה לחיים. וכך הוא ממשיך, באימה, זוועה ובלבול פעם אחר פעם, לרפא את רוב התחלואים,
הספר מסתיים בפרק הלועג דווקא לביטחונה העצמי של הרפואה המודרנית ומותיר את הניצחון לחושיה המחודדים של אם כפרייה פשוטה. בעצם היום בו הרופא מתברך בלבבו כי לאחר שנה של ניסיון לא ניתן עוד להפתיעו בדבר, מגיעה אליו אם עם תינוק שעינו אבדה בים של מוגלה צהובה. הרופא דורש לנתח, להסיר את הגידול המשונה, אך האם המפוחדת לא מסכימה ועוזבת. לאחר כשבוע היא חוזרת ובידה תינוק עם שתי עיניים בריאות לחלוטין. הרופא הנבוך מבין שהיתה זו אך מורסה שהתפתחה מהעפעף התחתון. הספר מסתיים במילים: "לא. לעולם, אפילו בשוקעי בשינה, לא אומר בגאוותנות שאי אפשר להפתיעני. לא. חלפה שנה. תחלוף עוד שנה שתהיה שופעת הפתעות, בדיוק כקודמתה... משמעות הדבר שצריך ללמוד בצניעות".
ואכן, הרופא הצעיר - שיהפוך להיות מגדולי הכותבים של דורו, אכן למד בצניעות: קובץ סיפוריו הקטן, אף כי אינו יכול להיחשב כעומד בשורה אחת עם יצירותיו הגדולות, בהחלט מזמן הצצה להבטחה שהיתה גלומה בו עוד בתחילת דרכו ככותב, כשעדיין מעייניו היו נתונים למקצוע שעזב זה עתה - ולא עוד אלא שהוא מספק חומר קריאה מעולה לכשעצמו, שעומד מעל יצירותיהם הגדולות כביכול של רבים אחרים.
"רשימות של רופא צעיר", מיכאיל בולגקוב, מרוסית: ליזה צ'ודנובסקי, הוצאת בבל, 2007, 151 עמ'
נא להמתין לטעינת התגובות
