אסכולת לודז'
בשביל להוציא מהדמויות של עירית לינור את היסוד הקראקובי יש צורך בניתוח לב פתוח. פוריה גל צפתה ב"משמורת" והיא מנסה להבין למה כל הנשים שם הן מעיקות, קשקשניות ונודניקיות
ואם כבר מדברים על הסדרה החדשה שיצרה, בייימה וכתבה עירית לינור, "משמורת", אז האם שפע דמויות שממאיסות לעצמן וזה לזו את החיים, אמורות לגרום לנו תחושת מיאוס, מיאוס כה קשה ועייפות מטרידה מהמניירות הלא חינניות שלהן? אממ. חתיכת שאלה.
מכל מקום, קבלו את מסדר הפקאצות של עירית לינור. נדמה שהערך 'פקאצות' השתכלל מאז בנות בראון. אחת אחרי השנייה מבקיעות היכנעס האורבניות האלו אל חיינו, החל משרית וינו אלעד ועד הילה פלדמן, שאמנם משחקת היטב, אבל הנוכחות של הדמות שלה כל כך מעיקה ונאסטית שבא לך לעבור לראות אפילו ראיון עם אברם גרנט עם צופית יושבת לו על הברכיים. ללינור יש את זה: היא מצליחה ליצור סינתזה מושלמת בין קראקוב לבין רעננה. הדמויות שלה הן מניפולטיביות, מרירות, קוטריות, חסרות הומור עצמי וחסרות חן ועושות גירודים לא נעימים בכל הגוף.
למעשה, נראה שלינור לא אוהבת במיוחד את הדמויות שלה – או אולי היא חושבת שככה זה אנשים, ושאנטיפתיות זאת תכונה מה-זה מגניבה (וכלל שאני חושבת על זה יותר, כנראה שהיא באמת משוכנעת בזה). נשאר רק לתהות באילו טיפוסים מוקפת לינור ביומיום, וכמה כמויות של נאסטיות היא צורכת באופן יומי כדי לכתוב כאלה? הרי עם כל מה שאפשר להגיד עליה, מדובר אחרי הכל באישה אינטליגנטית שאמורה להיות מבורכת גם בקצת הומור עצמי.
למטה: קטע מ"משמורת"" באדיבות 'קשת'
דרך הפמיניזם הגרזני-משהו של לינור אנחנו רואים בעיקר את הדמות של שירן. שירן היא מצד אחד פריחה, ומצד שני אישה כנועה – ממש התגשמות הפנטזיות הסדיסטיות של לינור. את כל מה שעשתה לינור לאלי מנשה המסכן והסטריאוטיפי ב"בנות בראון", היא עושה עכשיו לשירן, ועוד לא שומעים את הצרחות רק כי החלונות סגורים.
במבט הנשי של כל הנשים ה'משוחררות' בשירן – שמגולם במבטה הג'ינג'י המתנשא והמעקצץ של בת שבע, שמטיחה בשירן בנתב"ג – "שירן בתחת שלי, מה שירן, את לא נולדת שירן. מה זה היה? ברכה? לבנה?" אנחנו שוב נחשפים אל העולם המקסים של לינור, שבו יש , מצד אחד, ערסים ופריחות כהים ודי טיפשים, ומצד שני, בורגנים לבנים שהם יפים, חכמים וצודקים. בבנות בראון הדיכוטומיה הזאת הייתה ילדותית, פשיסטית ומוגזמת. בואו נקווה לטובת כולנו שבינתיים לינור קצת נרגעה ויצא לה לפגוש גם כמה בהירי עור נודניקים, או אפילו
אלא שכשחופרים עוד קצת מגלים שכל הנשים הצודקות, הלבנות, היפות והחכמות של לינור, החל מוינו-אלעד ועד הדיילת, למעשה אינן פחות סמרטוטיות וחסרות אופי משירן עצמה – כל ההבדל בינה לבינן הוא שהן פשוט בטוחות שהן לא. הן בטוחות שהן הנשים הנכונות, המשוחררות והאסרטיביות – הנה, הדמות של מיכל ינאי אפילו הציעה לזאת של גורי סקס במטוס – אבל כדי להוציא מהן את קראקוב צריך ניתוח לב פתוח.
אז האם אצליח תוך כמה פרקים לחבב את בת שבע, כמו שמתכננת כנראה לינור? חייבים? והאם יהיה כאן משהו מעבר לדיאלוגים מטורחנים? האם אצליח לעבור מרצוני לפרק הבא? אני מקווה שכן. בינתיים הן פשוט נראות נאסטיות, פולניות, מעיקות, קשקשניות ונרגנות. בהחלט יכול להיות שעמוק בפנים הן בודדות, רגישות, .פגיעות וכמהות לאהבה – אז מה? בינתיים כל ההבטחות האלה נשארו כהצהרת כוונות.
נא להמתין לטעינת התגובות
