המצב: קומפלקס
בתי הקולנוע הולכים ומסתלקים מרחובות תל אביב, ועכשיו תורם של פאר ולב רמת אביב לנעול את שעריהם. מפלצות הענק בדמות סינמה סיטי ויס פלאנט לעולם לא יהיו תחליף הולם, כי בהם הקולנוע מפסיק להיות אמנות מרגשת - והופך לסתם עוד עסק
שילוב של נוסטלגיה, התפתחויות אורבניות מוכרות ושיקולים נדל"ניסטיים, ניצב בדרך כלל בבסיסו של כל הספד על אודות הסתלקות מוסד עירוני ותיק המפנה מקומו לחדש ממנו. מגפת החיסול של בתי הקולנוע בתל אביב מוסיפה נדבך חשוב נוסף אל סיכומי המחלה הזאת - מעיכת הזיכרון הפרטי והציבורי.
כבר מאה שנים ויותר שבתי קולנוע מהווים נקודות ציון מרכזיות, שעל פיהן מכוננים זיכרון אישי, כמו גם קולקטיבי. אמנות הסרט, ששלטה לאורך כל המאה הקודמת על האופן שבו חברה תפסה את עצמה ועל הדימוי שלה בעיני זרים וסקרנים, חיה בזכות אפלת אולמות ההקרנה ועל היכולת הבלתי נדלית שלה לייצר בעבור הצופה סודות כמוסים, שהיו שלו ורק שלו, ובה בעת היו גם נחלת הכלל.
לכן דומה מעט תהליך חיסולם השיטתי של בתי הקולנוע לסילוק תאי הווידוי מהכנסיות הקתוליות. כמעט שלא נותרו מקומות בעיר שגברו על מחסום הזמן ובכך אפשרו כינון טבעי ומתמשך לחוויה הכמוסה. "איבדתי את זה בסרטים", כתבה פעם פאולין קייל, המבקרה האמריקנית הנחשבת עד מאוד, כשהתמודדה עם ניסיון חייה הפרטי, שצמח והתעצם תוך כדי צריכה מצטברת של קולנוע ציבורי.
תל אביב, מסיבות כאלה ואחרות, מוחקת עוד ועוד את תמרורי הדרך שסייעו לה להגיע איכשהו אל חגיגות המאה להיווסדה, שיפרצו בעוד שנה ומשהו. מהבחינה הזאת בולטת הגדיעה של 50 בתי קולנוע ממפת העיר, כמאפיין לנחישות שמפגינים פרנסיה - נבחרי ציבור, סוחרים וקבלנים - במחיקת העבר. כל תפילת אשכבה וניתוח לאחור של המצאי הקולנועי שנהרס כאן יגלו שאולמות ההקרנה הציבוריים נבנו בתל אביב סביב שלושה צירים מרכזיים: אלנבי, דיזנגוף ובן יהודה. ביטול מעמד הבכורה של צירי תנועה ומסחר אלה גרר בעקבותיו באופן טבעי כמעט את התקפלותם של בתי הקולנוע לדורותיהם: ציר אלנבי, ממערב למזרח, כלל את בתי הקולנוע המנוחים מוגרבי, סטודיו, זמיר, אלנבי, אוריון (נקרא גם אורלי), אופיר , מתמיד ותמר. ציר בן יהודה/הירקון, מדרום לצפון, כלל את בתי הקולנוע ירון, קריטריון, סינמה 1 ו-2, גן רינה, בית העם, מגדלור, דן, רויאל, פריז (כנרת), בן יהודה, גורדון, תכלת, שחף, ולזמן מה גם סינמה קלאב. ציר דיזנגוף/כיכר דיזנגוף, ממזרח למערב, נמתח בין מקסים, אסתר, חן, תל אביב, הוד וארמון דוד. אזור הצפון הוותיק של העיר התהדר בפאר, בצפון ובדקל, ובין לבין נזרעו גם בתי הקולנוע הבאים: שדרות, לימור, לונדון, גת , גן העיר והקולנוע בבית ציוני אמריקה.
השכונות שמעבר לגשר הירקון התגנדרו בדרייב אין, רמת אביב (תמוז), תל ברוך, מור, רמת החייל, ובשנים האחרונות גם קולנוע לב שבקניון רמת אביב. בשכונות הדרום השונות התמקמו לא מעט בתי קולנוע: הסינרמה, ארגמן, דרום (התקווה), זוהר , עדן, מרכז וששת המופלאים, שפעל במשך זמן קצר בתחנה המרכזית החדשה. והייתה גם יפו על ששת בתי הקולנוע שבה: יפאור (אלהמברה), נגה , צליל, אביב, גלרון ואילת. מכל הרשימה הארוכה הזאת נותרו כיום רק בתי הקולנוע גת וחן הענקי, שפוצל לפני 26 שנים לשישה אולמות, מרביתם קטנים. בקניונים השונים התמקמו עם השנים בתי הקולנוע לב ודיזנגוף, גלובוס ורב אור. אל המצאי הדל הזה יש להוסיף גם את הקולנוע במוזיאון תל אביב והאולמות במלון מנדרין שבצפון הרחוק של תל אביב. יהיו בוודאי מי שיאמר שכל הרשימה הזאת היא קשקוש מוחלט, שהרי מרכזי ענק - סינמה סיטי ופלאנט - רובצים על קו הגבול הצפוני והמזרחי של הכרך. דווקא עובדה נכונה זו מבליטה עוד יותר את נסיגת הקולנוע מתוך העיר ואת העובדה שאמנות הסרט ואופני הצריכה שלו חדלו להיות אינטימיים והפכו לסוג של צריכה עדרית.
כיום כבר לא הולכים לסרט. כיום הולכים לקולנוע. וההבדל מהותי ביותר. אלה שנהגו ללכת לראות סרט ידעו בדרך כלל מהו המוצר התרבותי שאותו יחוו עוד מעט. אלה שהולכים לקולנוע, מוותרים על הידע הזה ומעדיפים על פניה את ההיצע ההיקפי האופף את אולם ההקרנה - ג'אנק פוד, איכות המושבים, מוזיקת רקע ופופקורן. ולא פחות חשוב - מקום חניה.
הסרת מעמד הבכורה מהאמנות השביעית והפיכתה לעוד נדבך עסקי של סרטי המשך הנסמכים על דינמיקת צרכנות המותגים והשמות המוכרים דרבנה אף היא את תהליך מחיקתם של בתי הקולנוע מרחובות העיר, והעתקתם למרכזי קניות בשולי הכרך.
עצם מיקומם בעבר של בתי הקולנוע בלב הכרך או במרכז השכונה היה בו כדי לאשר את מעמדו המיוחד של הקולנוע. מעמד שלא אחת הועצם על ידי
מי מכיר כיום את המושג יציע כשהדברים נוגעים לבתי קולנוע? שלא לדבר על התאים ובהם כורסאות הישיבה השמורות - מונח ארכאי ששייך לעולמה השוקע של האופרה. ובכן, היציעים המרשימים של קולנוע תל אביב, אופיר, אסתר או מוגרבי, שהיה טמון בהם שמץ מהמושג המרגש היכל, תרמו תרומה אילמת משלהם להעצמתה של חוויית הצפייה בסרט (ולאו דווקא חוויית השהות באולם). הנה דוגמה למה ששום אולם חדש, נעים ונקי ככל שיהיה, לא יוכל להעניק אף פעם, בהיותו כלוא בקומפלקס בין עשרים דומים לו.
למטה: כתבת וידאו על 'פאר' של nrg כלכלה
לפני שבוע, לאחר גסיסה מתמשכת, נקבר סופית קולנוע פאר, שעמד על מכונו כמעט יובל שנים. בשנת 1960, כשפאר פתח את שעריו, הוא בכלל לא נתפס כבית קולנוע עצום מידות. גדולים ממנו היו קולנוע תל אביב על 1,800 מושביו , חן שהציע 1,200, כיסאות או אסתר שנשק לאלף. מצד שני, פאר היה בית קולנוע רחב ונדיב בשטחים. לראיה: לפני כעשור וחצי, כשפוצל פאר לחמישה אולמות שונים, שניים מהם מוקמו במקום חדרי השירותים המקוריים. עד כדי כך היה שם נוח להשתין.
בשנותיו הגדולות כמעצב תרבות, כאשר בית קולנוע זה התפאר במערכת הקרנה של סרטי ראווה שצולמו בטכניקת 70 מ"מ - ההפך הכי מוחלט לסוגי הווידאו הרוטט והמקרטע לעתים שנפוץ כיום על אקרנים - הוא השכיל לתמרן בכישרון רב בין הצגתם של סרטי איכות ( " אהבותיה של בלונדינית", " המעגל האדום", למשל ) לבין מוצרי מיינסטרים עשויים היטב (כמו "סיפור הפרוורים" או "גבירתי הנאווה" ).
חלק מסוים מסוד ההתנהלות הגאה בעצמה של פאר נבע מעובדה מסחרית שכמעט איננה עוד בנמצא - ההפרדה בין בעלי בתי הקולנוע לבין חברות ההפצה של הסרטים. אהרון גולדמן המנוח, הבעלים התקיף והדעתן של פאר, היווה משקל נגד ראוי למגמות הסותרות לעתים של חברות ההפצה, שנאלצו אז להתחשב בדעתו ולא התייחסו לסרטים שייבאו כאל סחורה החייבת אך ורק בשיווק זריז.
בשני העשורים האחרונים, במקביל לחיסול בתי הקולנוע, נעלם לגמרי אותו מעמד שחצץ בין המפיץ לצרכן - בעל בית הקולנוע. כיום מרכזי ההקרנה שייכים לרשתות ההפצה עצמן, בין אם זוהי רשת סרטי פורום פילם או רשת גלובוס וסינמה סיטי הגדולות, ובין אם מדובר ברשת לב הקטנה והאיכותית יותר. מסידור מסחרי זה נודף מעט ניחוח של מונופוליזם ושל כלכלה במעגל סגור.
נא להמתין לטעינת התגובות
