אבי כהן, הירושלמי
הסרט "אני אוהב אותך בית"ר" הוא סרט על אוהדי הכדורגל הרצינים ביותר במדינה. ורד שפירא חושבת שהיה אפשר לעשות משהו יותר מעניין עם החומר האנושי שמסתובב ביציעים של טדי
ביית"ר הצליחה לרוקן את הקבוצות הגדולות משחקנים בכירים, אבל חשוב יותר - היא הצליחה לערער את ביטחונן, כששחקנים מסויימים, ובמיוחד אלה של מכבי חיפה האלופה הגאה, חיכו לטלפון מגאידמק או נציגיו. טלפון שיכפיל את שכרם.
אוהדי בית"ר יצאו לעונה של אליפות וסרט טוב יכול היה לספר את הסיפור של אוהדים שמתמודדים עם ההבטחה. קאונט דאון זה טכניקה בסיסית לספר סיפור בסרט דוקומנטרי. הכי פשוט היה לקחת שני אוהדים ולעבור הלאה לטכניקה השנייה שהיא ניגוד. לקחת אוהד אחד שהוא בעד ארקדי ושני שהוא נגד ארקדי ולעקוב אחרי שניהם כל העונה.
הטכניקה הבאה היא נקודת מבט. לספר את סיפור האליפות מנקודת מבטם. ללכת איתם ליציע, לפגוש שם את החברים שלהם, לחוות איתם ועם החברים שלהם את המשחקים, ההתרגשות, האכזבות, הנפילות והשמחה. גם את האלימות והטירוף ואת הגזענות. טוטי. זה אולי סרט הכי פשוט והכי קלאסי. אבל השיטה הזאת עובדת כי היא מייצרת הזדהות, רגש, מתח, אכפתיות. אבל למה לנסות לעשות סרט מנקודת מבטם של אוהדי בית"ר כשאפשר לעשות סרט על אוהדי בית"ר? למה לא לעקוב אולי אחרי שני אוהדי בית"ר ואוהד של מכבי חיפה שבשבילו זאת היתה עונת רעל, בשביל הסרט? זה היה הרי מפסיד לנו אוהד בית"ר אחד והם הרי אתם יודעים...אוהדי בית"ר.
למטה קטע מ"אני אוהב אותך בית"ר", באדיבות ערוץ 10
אוהדי בית"ר אינם תמונת מראה של מדינת ישראל ואינם דוח מצב. הם אוהדי הכדורגל הכי רצינים במדינת ישראל. יש להם הכי הרבה אוהדים ביציעים לאורך שנים. קבוצה גדולה של אנשים שחיה, נושמת, קמה ונופלת על כדורגל. הם הולכים למשחקים, נקרעים נפשית מכל תוצאה, מלווים את הקבוצה שלהם למשחקי בית וחוץ ומזכירים, למרות הדימוי התקשורתי הנוראי שלהם, אוהדי כדורגל במדינות שיש בהם כדורגל. לטוב ולרע.
היה מעניין לשאול למה דווקא בית"ר מצליחה לייצר אלפי אוהדי כדורגל ביי דה בוק. ולמה קבוצות אחרות לא? מהי תרבות כדורגל? למה באיטליה נניח יש קבוצות עם אוהדים פשיסטים, ומנגד אוהדים בורגנים? ובישראל יש רק קבוצות עם דגימות של אוהדים - ואוהדי בית"ר. הבמאי יכול היה גם להתעסק בשינוי שעברה הקבוצה שהפכה לקבוצה בעלת הון שמשפילה את האריסטוקרטים. ובשאלה החשובה האם המהפך של בית"ר ינכר אותם מהקבוצה בסופו של תהליך. כמו שקרה לאוהדי מכבי חיפה שפעם התחרו באוהדי בית"ר בכמות
באתר בית"ר נט נכתב על הסרט בין היתר כך: "לתשוקה שיושבי היציע המזרחי חשים כלפי בית"ר אין גבולות. זו תשוקה טוטאלית, אהבת אמת. אבל אולי, עמוק בפנים, עבור כל אחד מהם, בית"ר היא בעצם רק תירוץ, מפלט, תחליף למשהו משמעותי בחיים שאבד בדרך, או שאף פעם לא היה". לא. שזה אי אפשר לתאר. זה הכדורגל. זה מה שאתה בא לספר לנו עכשיו? קח אוהד כדורגל אחד עני, מטורף ושרוט ותראה איך הכדורגל הוא האמא והאבא והאישה והכבוד שלו. למה לא לדבר על זה שיש לבית"ר אוהדים שלא עוזבים את היציעים גם כשיש להם חיים? למה לא להניח לקלישאות בשקט? אם אתה כבר מסתכל לקלישאה בפנים תתעניין בה לפחות. יש שם בן אדם מאחוריה. גם אם הוא ערבי אוהד בית"ר.
אוהדי בית"ר הם לא מבקרי קולנוע (חוץ מאלה שכן) ולא קולנוענים. אבל גם רבים מהם הרגישו שהסרט "אני אוהב אותך בית"ר" הוא לא סרט. יש בו כמה ראיונות עם אוהדים מרתקים לכשעצמם ואולי נגיעות בנושאים שכל אחד מהם היה יכול למלא סרט.
למשל, האוהד הערבי של בית"ר שרוצה להרגיש שייך והעובדה שבתוך מעוז הגזענות הישראלי יש הרבה אנשים שאשכרה נמצאים במגע יומיומי עם ידידים ערבים, מה שמעלה את השאלה האולטימיטיבית - מי הוא גזען? ואת השאלה האחות: "האם גם לך יש חבר ערבי?". והנה טוקבק מהאתר בית"ר נט: "רק אביגיל כל הזמן. לא מראים על הקבוצה מספיק. סתם חפירות וסיפורים של אביגיל והמזוקן הקומוניסט שמחופש לבית"רי".
נא להמתין לטעינת התגובות
