אחד נגד מאה, חלק II
החלק השני ברשימת מאה שירי הרוק של כל הזמנים נפתח במילות קינה לאלבום האוסף של בוב דילן. משם זה רק הולך ומשתפר
האוסף הזה מדיף ריח כה רע מכל כיוון, שחייבת השאלה להישאל: האם באה החרפה לעולם ללא אישורו של בעל העניין? התשובה היא לאו נחרץ. דילן מעורב בכל דבר הקשור ביצירתו. הוא פריק קונטרול כה קיצוני, שלא ברור אם עובדיו הקרובים הולכים לתת שתן ללא רשותו.
לא אלמן ויתום אוספים ומיטב הלהיטים הוא בוב דילן. בהערכה גסה, מספר האוספים, המיטבים, הקופסאות והבוטלגים שהוכשרו על-ידו, שווה כמעט לארבעים וכמה אלבומיו המקוריים. הנתון הזה לבדו אמור היה להעלות סומק קל בלחייו השקועות והכחושות של השפמנון ממינסוטה. וגם זאת יש לדעת; דילן אינו נמצא בראש רשימות הפילנטרופים הגדולים של הרוק. ידו קפוצה. ליד בונו, ווילי נלסון, ניל יאנג ובוב גלדורף, דילן תורם את המעות שהוא מלקט ממכירת עוגיות מדלת אל דלת. מאבקי הממון שלו עם גרושותיו ידועים לשמצה. טלתרום אחד של חב"ד עם הארי דין סטנטון, לא מקרב אותו למחבקי אנושות מסדר הגודל של בראד פיט ושון פן.
לא שחלילה היה דילן מועד השנה לשקיעה לתהומות הנשייה של נוכחות ציבורית נמוגה. בברלין מוצגת כעת תערוכה מרישומיו. החודש התחילה הקרנתו של סרטו של טוד היינז על דילן, שלו נתן את ברכתו, בו מגלמים, לא פחות, ריצ'רד גיר, קייט בלנשט, כריסטיאן בייל והית' לדג'ר, את דילן בתקופות שונות בחייו. הוא צירף למסע ההופעות האינסופי שלו את אלביס קוסטלו. "זמנים מודרניים", אלבומו המקורי משנה שעברה, שהצליח להתל במד-הבולשיט של טובי המבקרים, נרשם בתודעה כהצלחה אדירה וקאמבק היסטורי, שעה שמישהו פחות מעורר עניין מדילן לא היה מצליח לשווק אותו כרוגאלך מהתנור. ועדיין המיט עלינו דילן את האוסף המשולש הזה שכל השירים בו ראו אור בקונפיגורציות שונות פעמים רבות באלבומי אוסף רבים. נחמו, נחמו, עמי. הקליינטים של "אמאזון", שהם בדרך כלל חבורה נדיבה למדי עם כוכבי הניקוד, כה שותנים (PISSED) את דילן, ששני כוכבים הוא ציון גבוה.
במקביל, ראו אור ב-24 השעות הראשונות של אוקטובר, MAGIC, אלבומו החדש של ברוס ספרינגסטין, ו-REVIVAL, החדש של ג'ון פוגרטי.
אפרופו חלק ב' של רשימת השירים הגדולים של הרוק, שדילן, ספרינגסטין ופוגרטי, מופיעים בה בכ-בוד, איפה שדילן ותעשיית החפיף שלו טובעים בים של בושה, ספרינגסטין ופוגרטי הם כמו שני ישישים שמנות-יתר של ויאגרה, סיאליס ולויטרה, נכנסו להם לרגליים.
בעת ההאזנה לחדש של ספרינגסטין, נדמה היה לי כי קמטיי מתגהצים, שיערי משחיר ושמיעתי שבה. אני נזהר מלהשוות אותו ל-BORN TO RUN, הפייבוריט האישי שלי מ-75', עם פריסתו האפית והנרטיב הג'יימס-דיני שלו. אבל שירים מסוימים באלבום החדש נשמעים כמו סקיצות של הביטלס, כולל כלי המיתר מאלינור ריגבי, אחרים כמו שירי ספרינגסטין משנות ה-70' אחרי דיאטת אטקינס חריפה. זהו אלבום נטול פחמימות. בליווי האי-סטריט בנד שמתייצבת לשירות מילואים נוסף אחרי שכולם קבלו כבר תעודת פטור, ספרינגסטין עושה משהו שהרשימה המתפרסמת כאן כבר לא האמינה שיפציע בסופה. הוא מחליף הילוך, פעם נוספת אחרי ה"סיגר סשנס" האקוסטיים, מצית מבערים וגונב
אלבומיו הספורים של ג'ון פוגרטי מאז פירוק תחיית קרידנס קלירווטר, היו מבטיחים, מרתקים אך לא אחידים. ברקע התנהל מאבק אימתני על זכויות יוצרים שהסתיים רק לאחרונה. סיומו של המאבק הזה, שהיה תלוי על פוגרטי כאבן ריחיים, נתן לו כנפיים. רישיון טיסה במקרה של פוגרטי זאת הזכות לעוף אל המחוזות שעשו את קרידנס לאושיית רוק כה חשובה. ב-REVIVAL – אפילו השם קורץ ללהקתו המיתית – מתגבר פוגרטי על הבושה שבלמה אותו בעשרים שנים האחרונות. הוא התגבר על הבושה לחבר חטיפי רוק ממכרים. האלבום החדש מלא להתפקע בשירים שמחשמלים אותך משמיעה ראשונה. קולו של פוגרטי התמתן והשתלט על הצווחנות של צעירותו. המנעד שלו כזמר רחב יותר וגם הווירטואוזיות המוכחת שלו בגיטרה אינה מכריחה את האלבום לרדוף אחריה.
בימים אלה צפוי גם CHROME DREAMS, החדש של ניל יאנג, ובסוף החודש DIRT FARMER, החדש של ליבון הלם, המתופף והסולן של "הלהקה" אחרי שהחלים מסרטן גרון ושריפת אולפן ההקלטות שלו בוודסטוק. אני מזכיר את כל אלה משום שהם מעניקים מגע של המשכיות לרשימה המתפרסמת כאן.
עדנה גדולה היתה לי עם הטוקבקים. אני יודע שזה עניין חד-פעמי ולא ניצנים של סיפור אהבה, אבל בינינו זו לא חכמה גדולה להלום בישיש. דברים נכתבו, תגובות נרשמו ופורסמו, מי שהעריכו שפינק פלויד לא יופיעו כאן דייק ושמורה לו זכות התרעומת, אבל הכל כה לגיטימי מבלי לכנות את הכותב קוף או לקלל את ילדיו. הנה הוכחה שמשיגים הרבה יותר בדרכי נועם:
הבקשה לתארך את השירים ולפרסם את שם האלבום אשר בו הופיעו, נענתה בחיוב. הכיתוב לעטיפות האלבומים הוא שם האלבום באנגלית ושנת יציאתו לאור. ההערה בדבר היעדר העטיפה המקורית של "בליינד פיית'", היתה במקומה. במקום לחשוד ב-nrg בצנזורה שביקשה להסתיר את החזה החשוף של הנערה הצעירה על העטיפה מקורית, ייאמר כי בזמן הקצר שהיה למערכת להעלות את הטקסט והחומר הוויזואלי, קשה היה למצוא את העטיפה המדוברת.
הסובייקטיביות המוצהרת של הרשימה הנ"ל לא מונעת ממני לקרוא את המלצות המגיבים. חלק מהשירים המוצעים פשוט אינם מתחברים לחוויה המוזיקלית שלי שמרכיביה הם גיל, רקע, גיאוגרפיה והעדפה אישית מובהקת. כל רשימה חלופית שתיערך בקפידה ותוכל לשרת את הגולש, תתפרסם בכבוד. לא תמיד הניב הלינק ליוטיוב את הגרסה הטובה או הראויה ביותר של השיר, אבל זה היה הרבה יותר טוב מכלום ויתרונה המובהק של האינטרנט.
לחלק הראשון של הרשימה הקליקו כאן
באלבומם האחרון הראוי הצליחו האיגלז באפיסת כוחות להפוך את ההדוניזם הקליפורני על ראשו ולנסח את פס-הקול של פרכוסים ממנת-יתר; כמה מפתיע היה לבקר בישראל הלעגנית והכוחנית (אנטבה) 1976 ולגלות שהשיר "מלון קליפורניה" התגייר: אתה יכול לעזוב אבל אינך יכול לצאת.
(Hotel California” (1976"
להאזנה לחצו כאן
בגפו פעם ראשונה אחרי יותר מעשור, הצליח ג'ון לנון להעמיס תחכום על פשטנות באחד השירים היפים של כל הזמנים; "אימג'ן" מוכיח שיותר מאשר היה לנון זקוק לפול מקרתני, הוא היה זקוק ליוקו אונו.
(Imagine” (1971"
להאזנה לחצו כאן
אחד השירים היותר מאוגרפים של צמד היידעלך המבוהלים, מוכיח שהם יכלו להיכנס לזירה ללא צלילי השתיקה וגרבי הניילון של גברת רובינזון ולחלק נוק-אאוטים קולניים.
(Bridge Over Troubled Water” (1969“
להאזנה לחצו כאן
השיר שחיברה להקת רוק דרומית לזכרו של דוויין אולמן, נגן הגיטרה של האחים אולמן שנהרג בתאונת אופנוע, הפך להמנון מיידי ולמכרה זהב ליצרני מצתי סיגריות; אינך יכול שלא להרגיש בהשפלת הדרום, כאשר אתה עומד בקהל, אפך תקוע בבית-השחי של אופנוען מקועקע ששתה עשרה באדווייזר וג'ק דניאלס אחד וסולנה של סקינירד שואל: "מה אתם רוצים לשמוע?".
(One More From The Road” (1973“
להאזנה לחצו כאן
כל הדימויים האלימים, האהבות הנכזבות, הסכינים הקופצות והקוז'אקים המהבהבים שהיו תקועים בגרונו של ספרינגסטין, נשפכו על האספלט ספוג שמן המנוע בשיר האפי המכונן הזה; עם קלרנס קלמונס משתמש בסקסופון כבמגל, פילס ספרינגסטין את דרכו אל התהילה.
(Born To Run” (1975"
להאזנה לחצו כאן
החבילה בקדמת מכנסי העור ההדוקים של ג'ים מוריסון תמיד דחתה את היהודי המושפל שבי, כמו גם ההרואיקה המטופשת הכרוכה בנסיבות מותו באמבטיה בפריז, כאחרון הנרקומנים; אבל "רוכבים בסופה" הוא יצירת מופת מבוגרת, חפה מדאווינים וטעונת אווירה כמו שלושה סרטים אפלים.
(L.A women" (1971"
להאזנה לחצו כאן
את הנסיבות שבהן הצלחתי להתחבר ללד זפלין אני מנוע מלהזכיר בשל שיקול דעת אחראי, אבל את הבלדה המסחררת הזאת המתפוצצת במהלכה לקרב יחיד שבו מנסה ג'ימי פייג' להכניע את עצמו, אני אוהב כמו כל אחד אחר שצמיגיו הקירחים חנו שעה קלה בשנות ה-60'.
(1971) "Led zeppelin IV"
להאזנה לחצו כאן
ככל שאני שונא את הפולמוס התיאולוגי – מי היה גיטריסט גדול יותר – ג'ימי, רורי, אריק, דוויין או ניל, חייבת האמת להיאמר: מה שעשה הנדריקס ב-1968 לשיר פולק אקוסטי של בוב דילן מאלבום מנומנם, לא נעשה לפניו; יאנג הרים את גרסת הנדריקס, מסר לדייב מייסון שהחזיר לדילן.
(1968) "Electric Ladyland"
להאזנה לחצו כאן
זה לא רק הזמן שלוקח ליאנג להגיע לעניין עצמו; זה הצליל הנקי-מלוכלך של קרייזי הורס, המלודיה המנצחת את הדיסטורשן ובעיקר התמונה הברורה כל כך של הכובש הספרדי נוחת כדי לשדוד את האצטקים.
(1975) "Zuma"
להאזנה לחצו כאן
לפני שתפסו אותו עם אקדח וקוקאין במכונית, היה דייויד קרוסבי אחד מבכירי הסיקסטיז והמדויק בין חבריו; נתמך במסייעת גיטרות והרמוניה קולית של חבריו, זהו ההמנון הפראנואידי שלו על ניידת משטרה במראה ואימת הספיחס.
(1970) "Déjà vu"
להאזנה לחצו כאן.
שיר הנושא מאלבום בעל אותו שם הוא דוגמה אופיינית לרוק האינטלקטואלי שג'קסון בראון הוא מייצגו המובהק ביותר; גם ללא המוזיקה הנפלאה והמהורהרת, הפסנתר והגיטרה, נישא המאזין מעלה-מעלה על גבי המילים עד שמסיכות החמצן נפלטות.
(1974) "Late For The Sky"
להאזנה לחצו כאן
נהוג לומר שז'אן-ז'ק קייל חייב את פריצתו מהגטו המקומוני בטולסה, אוקלהומה, לאריק קלפטון. אני מעדיף את הגרסה שלפיה חייב קלפטון לקייל את מציאת דרכו; לקייל שירים טובים וממכרים יותר מ"קוקאין", אבל אף אחד מהם לא לקח סם בעל מוניטין שטניים והפך אותו להמנון של ארגון המורים.
(1976) "Troubador"
להאזנה לחצו כאן
מההאזנה הראשונה טלטלה אותי פשטותו המילולית והמוזיקלית של השיר הזה; קולו של טיילור הצעיר לא הפריע, אבל זאת ההתמסרות הכנה והכואבת של המספר שמאפיינת גם את "אש וגשם" באותו אלבום.
(1970) "Sweet Baby James"
להאזנה לחצו כאן
חף מכל יומרה הפקתית ומוגש בגרסה רזה וגרומה, זהו אחד השירים האוטוביוגרפיים, הישירים והסיפוריים של דילן; "בדרכים" של קרואק מציץ מבין השורות, אבל דילן שומר על רצף נרטיבי נדיר ואינו עוצר לרגע עד הפסקת המפוחית לקראת הסוף.
(1974) "Blood On The Tracks"
להאזנה לחצו כאן
וורן זיבון אינו עילוי הרוק היחיד שמת ללא מעריצים ישראלים, אבל הוא ההחמצה הגדולה מכולם; הוא היה יוצר עצמאי שנע מפראות אלימה לאהבה כבושה ובנו של גנגסטר רוסי ממוצא יהודי; השיר הזה מתעד את הפן הרוקיסטי של זיבון ואת יכולתו לקושש פסנתר לזרדים.
(1978) "Excitable Boy"
להאזנה לחצו כאן
"פנצ'ו ולפטי" עבר ידיים כה רבות שקשה לזכור שמחברו, טקסני ונצר למשפחה עשירה שבחר בחיי דלות ושכרות כדי לחוות את החיים לשיטתו, מת לפני עשר שנים והוא בן 52 בלבד; יכולתו של טאונס ואן-זאנט לשזור מילים למהות קוהרנטית וסיפורית הגיעה למיצוי נפלא ב"פנצ'ו ולפטי".
(1999) "A Far Cry From Dead"
להאזנה לחצו כאן
מייקל סטייפ טוען כי זה לא היה שיר על אמונה דתית אלא על אובססיה; כך או אחרת, מנדולינה היתה צליל מיקום מקביל ב-1991; נעזר בקליפ אפקטיבי, לחן ממכר וכתיבה אינטילגנטית, השיר הוא הוכחה כי ה-90' לא היו טוטל-לוס.
(1991) "Out Of Time"
להאזנה לחצו כאן
בשיאה של מלחמת וייטנאם נשמע שיר מחאה מכיוון בלתי צפוי: קרידנס קלירווטר; רותח מחרון קדוש יצא פוגרטי נגד העשירים המתחמקים מהחזית, העניים הנהרגים בה, נישואיה של בתו של ניקסון לנכדו של אייזנאואר; עטוף ברוקנרול משובח, ג'יין פונדה לא הגיעה לקרסוליו, גם כאשר ישבה על תותח נ"מ צפון-וייטנאמי.
(1969) "Willy And The Poor Boys"
להאזנה לחצו כאן
עבור חובב הרוק האמריקני, צלילי הפתיחה של השיר הזה, שהוא גם סימנם הרשום של האחים אולמן, מגדירים מצב רוח ומחוז נפש; קולו של גרג אולמן, אחרי הגיטרות, הוא הוכחה שלמרות כיפת הקרח הנמסה, החיים ממשיכים. בינתיים.
(1971) "At Fillmore East"
להאזנה לחצו כאן
מתוך האלבום שכולו סגידה לאתוס המערבוני האמריקני, "אמורינה" הוא שיר אהבה המפגין את רבגוניותו של אלטון ג'ון הצעיר לפני שהשטיח הערמוני על ראשו כיסה את אוזניו.
(1970) "Tumbleweed Connection"
להאזנה לחצו כאן
שלא בטובתו מיהרו מבקרים להכריז עליו כעל בוב דילן הבא בימים שטרם התפנה מקום לדילן הבא; בזכות עצמו, ג'ון פריין הוא אחד הטרובדורים היותר חשובים של תקופתו; בשיר על זקנה, אובדן ובדידות, אפשר לשמוע את מרפסת העץ חורקת.
(1970) "John Prine"
להאזנה לחצו כאן
"דייר סטרייטס" ומרק קנופלר נכנסים בישראל לרובריקה של "לכי, לכי יא שרמוטה", אבל גם אחרי שרמיסתם הפומבית הפכה ללהיט, "סולטני הסווינג" נשאר אחד הרגעים המתוחכמים, הקופצניים והכובשים של הרוק.
(1978) "Dire Straits"
להאזנה לחצו כאן
כאשר חזר טכנאי ההקלטה טום דאוד למושבו מאחורי מחיצת הזכוכית היו אריק קלפטון ודוויין אולמן עמוק בתוך דיאלוג הפתיחה של הבלוז הענק הזה; הטייפ הופעל באיחור, לכן הפייד-אין המוזר בפתיחת השיר, אבל שני בחורים לבנים מעולם לא ניגנו בלוז כאילו תלויים חיים מנגד.
(1970) "Layla"
להאזנה לחצו כאן
באלבום לא אופייני, צפוף בגיטרות חשמליות וכלי הקשה, בעיצומו של "הרולינג ת'אנדר רוויו", מסע ההופעות של בוב דילן בניו-אינגלנד אליו הוזמנה, כתבה ג'ואן באעז את השיר-דיוקן המדוייק והעוקצני ביותר על דילן; "התופעה הלא רחוצה", כינתה אותו, "הנווד האולטימטיבי".
(1975) "Diamonds & Rust"
להאזנה לחצו כאן
ברבות השנים יצאה הלהקה המוכשרת הזאת מפוקוס; זה החל עם התאבדותו של הגיטריסט טרי קאת' והמשיך עם סדרה ארוכה של אלבומים לא אחידים; השיר הזה, איזון נדיר בין שירה, גיטרה וכלי נשיפה, הוא אבן יסוד בקיר של היכל התהילה.
(1970) "Chicago II"
להאזנה לחצו כאן
נא להמתין לטעינת התגובות
