נגוע
מוטב מאוחר מלעולם לא: לא רק חובבי קולנוע צריכים להכיר את סרטיו של עמוס גוטמן. ניב שטנדל על המארז המאגד את סרטיו שהוציאה "האוזן השלישית"
"ראיתי משהו שלך?"
"לא, עשיתי רק סרטים קצרים."
"על מה?"
"קשה להגדיר במילה אחת..."
"הומואים?"
(מתוך "נגוע")
על אף שהעולם ההומוסקסואלי עמד במרכז יצירתו של עמוס גוטמן באופן כמעט מוחלט, לא היה הקולנוען המיוסר נביא בעירו. חברי הקהילה ראו בו בוגד ובסרטיו יצירות מסלפות, והממסד השמרני ממילא התעלם ממנו. אבל גוטמן מעולם לא התיימר לייצג את ה"קהילה". סרטיו היו יצירות אישיות, אינטימיות, תראפויטיות, משוחות בקווים אוטוביוגרפיים עדינים.
אך למרבה האירוניה, גוטמן היה החלוץ שלפני המחנה עוד בטרם היות המחנה. המארז החדש והמרשים של "האוזן השלישית" מעניק אפשרות לצפייה מרוכזת ומעוררת מחשבה ביצירתו של ראשון במאי הגאווה הציוניים.
ניבט מהם דיוקנו של יוצר קולנוע כואב, תוסס ומלא תשוקה, שהקולנוע הראשוני והלא מלוטש שלו הולך ומקבל צורה. הצפייה במארז מעוררת סקרנות בנוגע להמשך דרכו האפשרית של גוטמן, שהלך והבשיל כקולנוען אך התפתחותו נגדעה בטרם עת.
"אם הסרט היה מטפל בבעיה חברתית, או שהגיבור היה בעל מודעות פוליטית. לפחות שיהיה חייל, שיהיה תושב עיירת פיתוח, שישרת על משחתת, שיחזור בתשובה, שיהיה אלמנת מלחמה. אבל אם אתה מוכרח שיהיה הומו, אז שיסבול. שלפחות לא יהנה מזה"
סרטו הראשון של גוטמן היה גם האוטוביוגרפי והחושפני מכולם. הוא נפתח במונולוג בוטה, ישיר, חושפני, אותו שוטח גיבור הסרט רובי (יהונתן סגל) בפני הצופים. הוא מקונן על מר גורלו כהומו, ועל ניסיונותיו הכושלים להביא לכדי מימוש את הסרט בו הוא תולה את יהבו. למה הוא עושה את זה? בשביל האגו, הוא אומר. כדי להוכיח שהוא קיים.
מתוך התשוקה הבלתי ניתנת לריסון הזו נולד "נגוע", תיעוד נטול עלילה של שיטוטיו הליליים בגנים והתבצרויותיו היומיות בבית סבתו של רובי, בן דמותו של גוטמן, הומו נחשק וקולנוען מתוסכל שמנסה לתמרן את דרכו בין שני עולמות שמסרבים להניח לו לממש את מאווייו. התעשייה הקולנועית אטומה, קפוצת יד ושמרנית מכדי להעניק מימון לסרטיו. החברה המודרנית אטומה, קפוצת פה ושמרנית מכדי להעניק לגיטימציה להעדפותיו המיניות.
בתוך החברה קרת הכתף הזו מתנהל רובי כילד תם שעדיין מסרב לוותר על חלומותיו אך מוכן ללמוד ולהתנסות. הוא מהרהר בחיי המשפחה שהוא מחמיץ, תוהה על קנקנו של הסקס ההטרוסקסואלי. "נגוע" הוא יצירה כה אישית, עד שהיא כמעט פרטית. תסריטאי קשוח ומנוסה יותר מעדנה מזי"א היה יוצק בתסריט מבנה קוהרנטי ומורכב יותר, אך המחיר, הבלתי מתקבל על הדעת מבחינתו של גוטמן, היה כמובן ויתור על נשמתו הבוערת מן הצלולויד. "נגוע" נעשה מתוך תשוקה קולנועית עזה ואקסהיביציוניזם אמנותי מרתק - לא פחות משרובי/גוטמן נגוע בתשוקה לגברים, הוא נגוע בתשוקה לקולנוע.
בסרטו הבא עזב גוטמן את העולם ההומוסקסואלי, גם אם לא התרחק ממנו מרחק רב, והותיר הדים ממנו בסרט (בין השאר בדמויותיהם של אלון אבוטבול בראשית דרכו כאוחצ'ה ג'ינג'ית, ועדיה ולרי טל, הגבר הראשון שעבר ניתוח לשינוי מין בארץ). התרחקותו מחייו ומסיפורו חייבו את גוטמן (ואת שותפתו לכתיבה מזי"א) לברוא דמויות וסיפור מקוריים, אך העולם והרקע נבנו על תשתיות המציאות האורבנית המקומית, מעין עזובה תל אביבית הנושקת לים ואוספת אליה את החלכאים והנדכאים.
גם כשגוטמן אינו עוסק בהומוסקסואלים, הוא מטפל באהבות חריגות, והפעם זוהי אהבתם של אח ואחות שעוברת את גבול המותר. ג'וליאנו מר וסמדר קילצ'ינסקי מגלמים את היתומים חסרי הפרוטה שמגיעים לעיר הגדולה כדי להרוויח את לחמם ומגלים את פניו הרבות של הכרך. לפרקים הוא אכזרי, מנוכר וסולד מאהבתם; לפרקים הוא חם, מחבק ופותח כוכי מקלט לכל מי שרוצה להסתתר בו. עולם הלילה התל אביבי הסוער גם מעמיד במבחן את אהבת האחים, כשכל אחד מהם זוכה לחיזורים משלו, מה שעלול להוביל לפירוק החבילה.
"בר 51", שהוא הבדיוני מכל סרטיו של גוטמן (למעט "חימו מלך ירושלים", שאינו תסריט מקורי אלא עיבוד לספר), מדגים את יכולותיו הסיפוריות של גוטמן כשהוא מתרחק מסיפורו האישי. יש בסרט יסודות מלודרמטים דומיננטיים, כאלו שהשנים ודאי לא עשו עמם חסד, ואף על פי כן הוא מציג שוב השקפת עולם שונה ומעניינת, מיקרוקוסמוס תל אביבי מסקרן, וגלריית דמויות אקסצנטריות וחינניות, שביניהן בוחן גוטמן סוגיות של אהבה, משפחה והקרבה.
ב-1987 יצר גוטמן את מה שכינה "הסטייה היחידה שלי, הניסיון היחיד לטפל במשהו אחר". אמת, גוטמן לא עסק גם הפעם באהבה הומוסקסואלית או בגילוי עריות, אבל גם כאן הוא בחר לטפל בסיפור אהבה לא קונבנציונאלי. הסרט, על פי ספרו של יורם קניוק (בעיבודה של מזי"א), עוסק באהבה בלתי אפשרית הנרקמת בין אחות רחמניה לפצוע מלחמה במצב קשה מאוד במנזר בירושלים הנצורה של מלחמת השחרור.
גוטמן מלווה את חמוטל (אלונה קמחי), אלמנת מלחמה בעצמה, למן הרגע שהיא מגיעה לסייע במנזר שהוסב לבית חולים צבאי. חמוטל היפהפיה ומאירת הפנים כובשת מיד את לבם של הפצועים, אם בשל יופיה ואם בשל ליבה, ומעוררת גל חיות במנזר הקודר. אך במהירה מופנית תשומת ליבה לחימו, פצוע במצב קטטוני, גידם, קטוע שתי רגליים, שפניו מכוסות כמעט לחלוטין בתחבושות. בעוד חמוטל נקשרת בחימו, ובאחיו מרקו (עמוס לביא), מתעוררת חמתם של שאר הפצועים, שהפכו ממוקד תשומת הלב לפצועים סוג ב'. וכפי שמסביר זאת בלשונו העדינה כתמיד מנהל בית החולים, כשהוא נתלה באילן גבוה כאדולף היטלר: "לכל גרמני יש יהודי, ואם נשמור על כולם – את מי ישאר לנו לשרוף?".
גוטמן אמנם רוקם בסיפור רמזים הומו-אירוטיים ואפילו סאדו-מאזוכיסטיים, בעיקר ביחסים הקרובים בין שני הפצועים הבולטים בחדר הפעמונים, פרנג'י (עמירם גבריאל) ואסא (דבל'ה נבון), ויש גם נשיקה בין-גברית אמיצה בסרט. אבל בעיקר "חימו מלך ירושלים" מפרק לרסיסים את מיתוס הגבורה הישראלי, כשבמרכזו הוא מציב גיבור דומם, חסר יכולת תנועה, חסר פנים וזהות, שהמשפט הברור הראשון יוצא מפיו לאחר יותר משעה של סרט. גבורתו היחידה היא הישרדותו, היותו פצוע מלחמה, ולא משנה למה ואיך.
דווקא במצבו זה הופך חימו ל"מלך ירושלים" האמיתי, זה שראוי לטיפול מסור כבן מלך ולכלה יפה כחמוטל. זו תמה המתחברת היטב עם יצירתו של גוטמן, כאשר היא נוטלת מהגבר את הכלים והמרכיבים המאפיינים את גבריותו ומותירים אותו מצולק ומגובס לשקם את עצמו מחדש, ואולי הפעם בדמות אחרת. גוטמן אמנם שוטח את התמה הזו, כצפוי, ביתר עדינות מכפי שעשו זאת עמיתיו בסרטים כמו "לא שם זין" (שיצא באותה שנה), אך הרעיון האנטי-צברי ברור. נקודת המבט שמאמץ כאן גוטמן – נקודת מבטה של האישה המטפלת בגבר חסר און ואונים – משתלבת יפה במכלול יצירתו, והוא מוסיף לסיפורו של קניוק רובד שלם וחתרני של מיניות חריגה ומיוסרת.
סיפור האהבה בין צעיר חיוני בשיא אונו לבין חי-מת הולך וגווע מצוי, באופן סמלי ומרומז יותר, גם בסרטו האחרון של גוטמן. "חסד מופלא" רוקם בעדינות את סיפור האהבה בין יונתן (גל הויברגר), צעיר תל אביבי מתוסכל ואבוד, לבין תומאס (שרון אלכסנדר), גבר נאה ואניגמטי שמגיע מארה"ב לבקר את משפחתו. אלא שמעל מערכת היחסים הזו מרחף צלו הכבד של הגורל. כמו רובי, גיבור סרטו הראשון, תומאס "נגוע", אבל הפעם זה הרבה יותר ממשי, הרה גורל ואפילו סופני.
"חסד מופלא", כיאה ליצירה בערוב ימיו של האמן שנעשתה בצל המוות, היא הפייסנית והמשלימה בעבודותיו של גוטמן. יונתן חי בדירה ממנה יוצאים ובאים כרצונם בן זוגו הבוגדני (אקי אבני), אמו המציקה, אחותו המופקרת (קארין אופיר) ומיני ארחי פרחי מעדות הרוקיסטים והפריקים (ביניהם איגי וקסמן). תומאס נע כרוח רפאים ברקע היחסים המתוחים בין סבתו המזדקנת והנרגנת (חינה רוזובסקה הנהדרת) לאמו האומללה שמנסה לחבר את מה שנשאר מהמשפחה (רבקה מיכאלי). באמצעות שתי המשפחות ההופכיות והמשלימות הללו מתאר גוטמן במשך הסרט כולו כמעט עולם מנוכר, ממורמר ונעדר אינטימיות, רק כדי להפוך את התמונה על פיה לקראת סיומו ולהעניק לגיבוריו האומללים את אותו חסד מופלא.
ב"חסד מופלא" לא נפטר עדיין גוטמן מהבעיות שאפיינו גם את סרטיו הקודמים, ובעיקר מכשלים ושגיאות טכניות (עריכה לא מוקפדת), משחק מוצלח בניואנסים אך חלש בפרמטרים אחרים (בין היתר משום נטייתו ללהק שחקנים בתחילת דרכם, לא מנוסים ולעיתים אף חובבנים לגמרי), ויסוד רגשני שנוגע בקיטש. בנוסף, הוא גם מותיר את הסיפור והדמויות מרומזות, אולי מרומזות מדי, לא עוסק מפורשות בנושא שעומד בבסיס הסרט, ומותיר מרחב פרשנות גדול מדי לסיפור שהוא פשוט ביסודו.
אבל "חסד מופלא" גם נהנה מהאסתטיקה הייחודית של גוטמן, מהעולם הדקדנטי הנע בין ריאליזם בוטה לסוריאליזם מלא רוך. ובעיקר, "חסד מופלא" הוא רקוויאם מרשים ליוצרו, סגירת מעגל וסיכום מכלול יצירתו. שמות, דמויות ותמות שעלו לאורך עבודתו באים כאן לכדי סיום בסרט שמלמד על השלמה מחויכת ושלווה עם החיים ועם המוות.
המחלה התפרצה אצל גוטמן ביום בו סיים את עריכת הסרט. יום לאחר טקס האוסקר הישראלי, בו הועדף "החיים על פי אגפא" על פני "חסד מופלא", הוא נפטר. אולי היתה זו מחלת האיידס, ואולי פשוט שברון לב. אבל הדעת נותנת שגם עמוס גוטמן ידע, בימים האחרונים שלפני מותו, רגע של חסד מופלא.
נא להמתין לטעינת התגובות
