סוף הסיפור
ציפי שמילוביץ החזיקה את זה בבטן, אבל עכשיו זה יוצא: העונה הזו של 'כוכב נולד' היתה מראה שהציגה בבוטות את החולי של החברה הישראלית. ואין פה אף מילה על הבחירה במעודה
זו אולי לא היתה העונה הטובה ביותר של כוכב נולד, אבל היא בוודאי היתה המשמעותית ביותר שלה כתופעת תרבות כמעט חסרת תקדים. משמעותית
nrg תרבות מסקרת את העונה החמישית של כוכב נולד: "כוכב הקופים"
העונה הזו נעטפה בכל-כך הרבה שנאה, שבקושי אפשר היה לשמוע את השירים. שנאת זרים, שנאת עולים, שנאת השונה, שנאה על רקע מראה חיצוני, שנאה לפי מדד צפיפות פיגמנטים, שנאה של מי שלא מסכים לדעתך. ים של שנאה בשתי עיניי.
כל עליבותה של מערכת החינוך הישראלית התפרצה בקיץ המטורף הזה. אלפי טוקבקים עילגים, רצופי שגיאות בעברית, עמוסים בקללות, אוצר מילים אפסי וחוסר יכולת מוחלט לחבר שני משפטים קוהרנטים הם עדות מפחידה למצב הנוער בארץ.
מפחידה לא פחות היא העובדה שהילדים האלה לא ייצאו להפגין בעד או נגד שום דבר חשוב באמת, אבל הם יתארגנו ביעילות שיא כדי למחות על ניפויו של בן חיים כזה או אחר.
כלום, אפס, גורנישט. אבל כשרואים את מרגלית צנעני הופכת לכוכבת בזכות היכולת להשתלט בדורסנות על חבר השופטים ולקטוע בברוטליות את כל מי שלא מסכים לדעתה, מה אפשר לצפות מילדה שהחדר שלה מלא פוסטרים של חן אהרוני כזה או אחר.
איך הפכה תחרות שירים, יש שיאמרו אפילו תחרות קריוקי, לסמל של תופעת ההשתמטות מצה"ל, זה נושא למחקר בפני עצמו. כל רודף פרסום שהצליח להשיג שלושה אינצ'ים בעיתון, הפך לחצי טרומפלדור.
בלי לעצור לרגע ולשאול, הרי הצבא שחרר את האנשים האלה, אז אולי יש לזה סיבה מוצדקת? ובכל מקרה, מה זה קשור לתחרות שירים? לאמנות? ומה לגבי נהג המונית שלא שירת? והפרופסור שהשתמט? והמנכ"ל שהשתחרר באמצע השירות? כמה מהטוקבקיסטים שטינפו את אדיר אוחיון לא עשו צבא בעצמם?
זה בכלל לא משנה אם היו קונספירציות או לא, אם "קשת" התערבה או לא, אם השופטים קיבלו הנחיות או לא, אף אחד לא מאמין לאף אחד במדינה הזאת, וכולם בטוחים שכולם עובדים עליהם. כיוון שברוב המקרים כולם צודקים, אז למה שיאמינו הפעם?
למרות תחושת הקבס הקשה שליוותה את העונה ולמרות המיאוס המוחלט מממדי המפלצת המטורפת הזאת, כמי שרואה את כוכב נולד מעונתה הראשונה מתוך אהבה לשירים ישראלים, אני מתעקשת לקחת איתי רק דברים טובים: את הביצוע של בועז מעודה ל"נשל הנחש". את זה של מרים טוקאן ל"עץ השדה". את ביצועי המאסטרפיס של מרינה ל"וידוי" ו"נפרדנו כך". את הערב הנהדר של שירי מתי כספי.
ובעיקר את זה שיהודית רביץ, מלכה ללא יורשים, עמדה אתמול על הבמה מול עשרות אלפי ילדים, שחלק גדול מהם כנראה מעולם לא ראו הופעה שלה, קרעה את הכנרת ואת בלוטות הדמעות עם "סוף לסיפור", וגרמה לאס.אם.אסים להשפיל מבט.
נא להמתין לטעינת התגובות
