לא עם הגרזן

"קשור אותי ענג אותי" של ערוץ 8 הוא סרט דוקומנטרי על סאדו-מאזו שמצליח ליצור אווירה אותנטית ולא מתלהמת סביב העניין. פוריה גל לא נשרטה

פוריה גל | 28/8/2007 9:00

מאוחר בלילה, כשכבר הייתי לגמרי לבדי, שוב מצאתי את עצמי מערסלת בדומייה את שני התאומים שלי, סאדו ומאזו. שרתי להם שירי ערש מתקופת הרייך השלישי והקראתי להם אגדות של האחים גרים, תוך שאני מטפטפת על פטמותיהם הילדותיות שעווה רותחת. אבל אז התעוררתי בבת אחת וגיליתי שפשוט נרדמתי באמצע הסרט הדוקומנטרי "קשור אותי, ענג אותי" (או אם אתם מעדיפים, bounds for pleasure).

הסרט, שצולם באנגליה וכל גיבוריו אנגלים למהדרין, מביא אוסף מונולוגים וצילומים מזירת ההצלפות ומהסצנה הרותחת של ה-BDSM. מלכות קשוחות שאיבדו את הכתר, עבדים שחווים ריגוש מיני כשקוראים להם אפס מלוכלך, שנייה לפני שהם חוזרים לכהן כמנכ"לים בחברה. כולם נהנים לחוש כאב או להכאיב, להיות שולטים או כנועים. וסבתא שלי היתה אומרת, "חסר להם! משעמם להם בחיים. שיבואו קצת אלינו, יראו מה זה".

סיפורים על מלכות ועבדים תמיד מכרו טוב. תמיד זה נשמע כמו הסקס האחר ההוא שיונה וולך מדברת עליו בשיר. אבל כשמקשיבים לתיאורים של המרואיינים, קל להבין שגם בשפה הכל כך אדוקה ומוקפדת של האס.אמ משתמרת איזו שמרנות נוקשה, חוקים שאסור להפר ושיח עתיק יומין של שולטים ונשלטים, חזקים וחלשים, כולל כל הטקסים ה"קלאסיים" והצפויים של ההשפלה, כמו ליקוק אצבעות הרגליים – ריטואל מיני מתקופת הדינוזאורים כנראה.

כמו תמיד בסרטי ה"מתחת לחגורה", התיאורים הישירים וההתבוננות הרפלקסיבית הם כל מה שעושה את ההבדל בין סרט דוקומנטרי דה לה שמאטע שמושתת על קלישאות צפויות של השכן ממול (לא ההוא הג'ינג'י עם הטאטו. השכן השני) לבין מסמך חושפני אותנטי. זה מה שעושה את ההבדל בין סדרות אינסופיות ששוב מתחבטות בסוגייה "מה יותר חשוב בזוגיות, סקס או ידידות, והאם הם הולכים ביחד?" (דיון שאכן הופיע בסדרה "עוד סקס ישראלי" באותו ערוץ), לבין סרטים שדווקא כן מצליחים לייצר איזושהי אמת ולהיחלץ ממעגל הגיר הבורגני הצפוי. הסרט ששודר אתמול מצליח רוב הזמן לתת משהו אחר, בזכות כמה דוברים רהוטים ומודעים לעצמם שנחשפים, ברובם, גם בשמותיהם ובפניהם, גם אם כמה מהם נשמעים לפעמים כמו פארודיה על סאדו מאזו.

שבת המלקה צילום: יוסי אלוני

ציון, לא עם המקל

ברקע הרבה עבדים נרצעים, ריח גומי ופטמות צבוטות עד זוב דם, ועוד מלכה אחת אדמונית עם קול של אגזוז ונשמה של מפיקה בענני תקשורת, שיש לה בסלון את כל האקססוריז: מכשירי עינויים, להבים משוננים, מסכות עור, ניילון נצמד, צלבים ואאוטפיט של נזירה. אחרת מחזיקה עבד הום-מייד בבית, והוא אפילו לא רוצה זכויות סוציאליות. ויש אחת שהכשירה גם את בנה, ויחד הם חובטים בצוותא בישבנה של ידידת המשפחה.

עוד אחד שלא רוצה זכויות סוציאליות הוא ידידנו, העבד היחיד שמעז לדבר בתוכנית כשפניו גלויים. גבר אנגלי ומהוגן בגיל העמידה עם חולצה מכופתרת ונימוסים טובים, שלגמרי אפשר לדמיין אותו מסב לתה של צהריים. ואז הוא מישיר מבט למצלמה ומספר על דם, דמעות ויזע (רשימה חלקית). "כשגבירתי מכאיבה לי, אני רוצה שהכאב יהיה בלתי נסבל. אני מעדיף שהיא תרביץ לי במקל. זה לא שאני רק רוצה לעמוד ערום ושהיא תחטיף לי עם מקל בתחת, אלא אני רוצה להרגיש כאב. כן, זה ממכר. אני מניח שזה כמו סמים, כל פעם רוצים שזה יהיה יותר חזק".

שנייה אחר כך הוא מספר בלקוניות על ארבעים שנות עבודה בחברת ביטוח גדולה. לאחרונה יצא לגמלאות, והיום הוא רק רוצה להתמסר לגבירתו. היא מצדה עונה לו שדווקא

האהבה הכנועה שלו היא אהבה נשגבת, אם כי היא לא מסוגלת לאהוב אותו באותה מידה (איזה מלכה). זה בסדר, הוא אומר לה, אין בעיה, וגם אם היא מבלה במיטה עם גברים אחרים וחברות, הוא ישמח אם היא תקרא לו לסחוב לה את הקניות.

תמיד בהזדמנויות כאלה אי אפשר בלי לדמיין לשנייה איך זה היה נשמע בעברית. איכשהו, אצלנו הדבר הכי קרוב ל-SM בתרבות הפופולרית זה "קובי, תביא לי יעקובי", וממילא ברגע האחרון הם נשארו בענייני שיפוצים. רק תדמיינו את שמעון מ"צים" או ציון מריקושט, יושבים כנועים ליד המלכה המקומית, הלוא היא הדודה שלכם (ההיא שכבר כילדים פחדתם שהיא תנשק אתכם בחתונות של המשפחה? זאת.) ואז המלכה הישראלית שואלת את ציון למה הוא לא הוריד את הזבל. ציון עונה שהוא היה במילואים, והדודה מחטיפה לו עם מקל של מגב. אין כנסיות, איו חושך ואין אקססוריז, ואת הניילון הנצמד כבר מזמן גמרנו בחדר האטום.

הכאב כבר בילד-אין, והצינוק המאולתר כבר כאן. רק שמעון וציון יושבים מולנו ומנסים לנתח בקול למה הם אוהבים כאב. לא, זה לא נשמע טוב בעברית. ממש לא. אולי בגלל זה כולם תמיד חוזרים בסוף לעוד סדרה דוקומנטרית של אורנה בן דור על "הזוגיות בעידן המודרני – לאן?".